"אני לא מפסיק לחשוב שאם הייתי שם כשהתקשרו אליי, הייתי יכול להציל אותו" • פרק 34 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק 34 בספר 'בת מספר ארבע'

אשמה. כמה היא אופפת מכל כיוון כשהיא באה. לא מרפה, לא נותנת לנו להמשיך בחיי היומיום מבלי להזכיר לנו שיש משהו שאנחנו חושבים שיכולנו לעשות אחרת, שפגענו במישהו יקר לנו, שאין לנו מחילה. אשמה גורמת לנו לחוש שאין לנו זכות ליהנות, לחיות בטוב, לחגוג עד הסוף, כי 'חטאנו, פשענו, עווינו…' ומבחינתנו אין לכך תקנה. 

הניסיון הקטן שלי מלמד שרוב רגשות האשם שלנו, האנשים הקטנים, הם מניעות שאפשר לוותר עליהן. כן, אנחנו פוגעים באחר, אפילו באופן יומיומי, אפילו מבלי דעת. זה חלק מההתקיימות כאן. אבל כמה קרדיט אנחנו נותנים לעצמנו על הטוב שאנחנו מביאים לחיים של אחרים? 

אני זוכרת מקרה אחד בו הרגשתי כה אשמה, עד שהעדפתי להיות זו שפגעו בה. במובן מסוים, כל כך קל להיות בצד הנפגע. לפחות כך חשתי. אני משתדלת לא לפגוע, להיות קשובה למי שסביבי, בידיעה שלעיתים זה לא מן הנמנע.

בפרק הנוכחי, ג'ון משתף את הילה בעול האשמה שהביא אותו לישראל ויש לה דבר או שניים לומר על כך. יש אנשים שמרגישים אשמה שלא לצורך ויש כאלה שלא מרגישים אותה מספיק.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,
לילי

פרק 34

‫"ספר לי על אימא שלך, ג'ון." עוד ערב סתווי והיא מסרבת לצאת אפילו לחצר של כנסיית גריגוריוס. לפחות הפסיקה להתעורר מביעותי לילה, שהיו חריפים מתמיד. מאז אחיה פלש למקום שחשבה לבטוח היה לה קושי גם עם ג'ון. עם זאת, בטחה בג'ון בכל ליבה. כבר כמעט שנה מאז הגיע למנזר והוא ממש לא צריך להמשיך ולהוכיח את כוונותיו איתה. מעולם, אפילו עם אביה, לא הרגישה כזו עטופה. ואם להוסיף את האהבה שלה אליו, שגדלה בכל רגע שחלף, לא רצתה שהשנה תחלוף. היא לא יכלה לדמיין את החיים שיהיו לה כאן כשג'ון יחזור לאנגליה, לביתו. יחד עם זאת, לא יכלה להתכחש להרגשתה שאותו מפגש בינו ובין אחיה כמו טימא אותו במובן מסוים. הילה ידעה שזו הרגשה לא רציונלית, ובכל זאת.

‫"אימא שלי? ובכן, היא אוהבת את הביטלס, לפחות כמוני, אבל במחתרת."

‫"במחתרת? אינטרפול?"

‫"לא," צחק בקול רם, "במחתרת, מתחת לאף של אבא שלי. עד שנפטר לא 'יצאה מהארון' בכל הנוגע לשירי הביטלס. הוא לא אהב אותם. בכלל," הוסיף בשקט.

‫"אבל בטח אהב לשמוע אותך מנגן ושר. אתה מוכשר כל כך." עננה חלפה על פניו ולפתע הבינה, היא לא לבד, גם בעברו של ג'ון יש שדים. "ג'ון?"

‫"לא. לא, הילה. אבא שלי לא אהב לשמוע אותי מנגן." הוא פלט נחרת בוז מרירה. "לומר שלא אהב זה אנדרסטייטמנט."

‫"אממ," ניסתה להסתיר את כפות ידיה בחיקה כדי שלא יראה אותן רועדות. קשה היה לראות את ג'ון פגיע. היא לא ידעה מה לומר והרגישה לא נוח לשתוק. 

‫"היי," הניח את ידו על ידיה, כתמיד הרגיש אותה. "זה בסדר, אני בסדר. זה כבר פחות מפריע לי לחשוב עליו." שתק וקימט את מצחו. "זאת בעצם הפעם הראשונה שאני חושב עליו ולא מרגיש צורך לברוח לארץ אחרת."

‫"זה מה שעשית כשבאת לישראל, ג'ון. ברחת?"

‫"לא בדיוק. טוב, אולי כן. מאז נפטר הרגשתי בעיקר רגשות אשם." הוא שקע במחשבות לפני שהמשיך. "אבא שלי היה אדם מעשי. הוא סבל מעוני בילדותו ורק אחרי מלחמת העולם השנייה הצליח להשתקם ולהקים משפחה. הוא השקיע נכון בזמן הנכון ולא היה חסר לנו דבר. כל מה שרצה היה שאלמד רפואה. רפואה נחשבה בעיניו כמקצוע המכובד ביותר, וכל דבר שהפריע בדרך, כמו הביטלס שמקלקלים את העולם, לדבריו, היה צריך להיעלם.

הוא היה גוער בי, אבל זה היה חזק ממני ולא התכוונתי להפסיק לנגן. מבחינתי יכולתי גם ללמוד וגם לנגן ולהצליח בשניהם. ואכן הצלחתי. זה רק עצבן אותו יותר, כי התירוץ של כישלון לא תפס. ואם לא מוזיקה, אז מצא משהו אחר להוכיח אותי עליו. 

באותו ערב, כשנפטר, ניגנתי בפאב. לא קיבלתי את שיחת הטלפון כי לא הייתי בבית. הוא מת באמבולנס בדרך לבית החולים."

"זו לא אשמתך, ג'ון. אצלנו בבית אומרים 'כשמגיע הזמן, מגיע הזמן'."

"אני לא מפסיק לחשוב על כך שאם הייתי שם כשהתקשרו אליי, הייתי יכול להציל אותו."

"אתה לא יודע את זה. וחוץ מזה, מה שאתה אומר זה שהאחרים, שענו לקריאת החירום ומן הסתם ניסו להחיות אותו, לא היו טובים מספיק. האם אתה במקומם לא היית עושה הכול כדי להציל חולה?" עכשיו היא זו שעטפה את ידו בידיה הקטנות.

הוא נענע בראשו וחייך חיוך קטן ועצוב. "אף פעם לא חשבתי על זה ככה."

הם שתקו, זה היה נעים.

"ואימא שלך?" שאלה פתאום, "היא לא עמדה לצידך כשהוא התווכח איתך?"

‫"היא לא התעמתה איתו. אבל כן באה לראות אותי מופיע די הרבה פעמים." חייך בחיבה כשנזכר באימו.

‫"אתה מתגעגע אליה?"

‫"מממ," הנהן וליטף את ידה בהיסח הדעת.

‫"אתה מתגעגע לבית שלך? ללונדון?"

לפתע הזדקף ובחן אותה. "אני נהנה מאוד מהזמן שלי איתך, הילה. עבורי זו לא עבודה. זו ידידות עמוקה." היא ניסתה להסוות את הכאב הפתאומי שהסבו לה דבריו. 'ידידות עמוקה'. היא הרגישה כל כך הרבה יותר.

‫"באחת הפעמים," החלה לומר בלחש. לא יודעת מה הביא אותה לשתף אותו בזה, אולי רצתה שידע עליה הכול. אולי גם רצתה נחמה. "הצלחתי לנשוך את כף היד שלו שחסמה את הפה שלי." ג'ון אחז בה כה חזק והיא הרגישה את אצבעותיה נמחצות, אבל זה היה כאב טוב, כאב מקרקע. "הוא הזיז אותה באינסטינקט והמילה הראשונה שצעקתי הייתה 'מאמא'." היא ראתה את ג'ון מזדקף מולה, מחכה בדריכות שתמשיך. "אני לא זוכרת הרבה. בפעמים שזה… הייתי מדמיינת שאני במקום אחר, עד שזה, נגמר."

היא בלעה את רוקה, והתכוננה לספר לו את הכואב מכול. "הרגשתי את השמיכה מעלינו מתרוממת. היד שלו שוב הייתה על הפה שלי בשלב הזה. הוא אפילו לא הפסיק. הוא אפילו לא הרגיש שאנחנו לא לבד." ג'ון כבר לא אחז בידה. כמנהגו לאחרונה, עטף אותה אליו. זו לא הייתה אהבה אסורה באותם רגעים, זו הייתה אותה ידידות עמוקה שדיבר עליה קודם. היא נתנה לעצמה להתרפק עליו עד שאגרה מספיק כוח כדי לתת לו את ה'גרנד פינאלה', ‫"התחננתי אליה בעיניי. היא עמדה שם ועל פניה אֵימה, לא פחות. הדבר הבא שאני זוכרת זה את השמיכה נופלת חזרה, משאירה אותי איתו."

באותו לילה לא הניח לה. למעשה מאותו רגע ועד אור הבוקר סירב לשחרר אחיזתו. הוא חיבק אותה כל הלילה. בשבילו. הוא היה צריך את זה. היה צריך להרגיש שהוא מגן עליה מפני כל אלה שהיו אמורים לעשות את זה עבורה וכשלו. גם כשידיו כבר עייפו, גם כששפתיו יבשו והוא רצה כוס מים, מנע מעצמו. כל שרצה היה האוויר שאותו היא נושמת, שאותו הם נושמים יחדיו. נרפאים.