דליה מגל • הבית שבצומת הדרכים: עזרה בניהול מחלה אונקולוגית מחד ומאידך עדיים, שרשראות וסיכות נוי

אם נשאל את בעלת הבית המרשימה, דליה מגל, מה היא "רוצה לעשות לכשתהייה גדולה"- היא תתלבט. כעת חיה, דליה עדיין נעה ופוסחת בין שני הסעיפים: המשך עיסוקה המקצועי באדמיניסטרציה ניהולית במערכות הבריאות מביא אותה לנושא של עזרה בניהול מחלה אונקולוגית מחד ומאידך היוצרת והאומנית שבה מביאה אלי העיסוק בעדיים, שרשראות וסיכות נוי.

המדור – "גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות בבית מגוריהן – כשההיכרות הינה דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו חיפה.

דהיינו, אלה החיים וגרים פה – ממש כשם המדור – "גם אני חי פה" – והפעם, חווית ביקור בסטודיו ובביתה של דליה מגל אשר נעה ופוסחת בין שני הסעיפים: הנושא של עזרה בניהול מחלה אונקולוגית מחד ומאידך העיסוק בעדיים, שרשראות סיכות נוי, יצירות רקמה וחרוזים מקרמה ועוד.

ההתנדבות בעמותת אמ”ן

בעקבות מחלה של אישיות הקרובה לה ובגין הידע המקצועי הרב ועיסוקה באדמיניסטרציה ניהולית במערכת הבריאות, החלה דליה את התנדבותה בעמותת אמ”ן – שהיא אגודה למיאלומה נפוצה, כלומר סרטן של תאי הפלזמה. עמותה זו הוקמה בשנת 2005, כגוף המאגד את כל המתמודדים עם מחלת המיאלומה בישראל. העמותה פועלת באמצעות קבוצה רחבה של מתנדבים מקרב המתמודדים עם החולי הזה, ידידיהם או בני משפחותיהם. אגב, פרופ’ עדה יונת הינה נשיאת הכבוד של אגודה זו.

בד בבד ולצד זאת, עוסקת מגל בפן האסתטי והאומנותי הכה יפה של החיים: העיסוק בעדיים, שרשראות וסיכות נוי. היא רוקמת, תופרת ויוצרת עדיי רקמה חרוזים ומקרמה.  את כל היצירות הללו היא עדיין איננה מוכרת. יש באישיותה דבר מה הגורם לה לשמחה רבה להעניק את אותן היצירות, חינם אין כסף, למקורביה ואהוביה כמתת וכשי.

דליה מגל נולדה בשנת 1946, בקיבוץ הזורע, לזוג הורים ילידי גרמניה. הורים חלוצים אשר הגיעו ארצה עם עליית הנוער כבר בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20, כדי "לבנות ולהיבנות בה".

לדליה שני אחים הצעירים ממנה ואף הם התחנכו בקיבוץ "הזורע". עד כתה ו' היא גרה למדה וישנה בבית הילדים שבקיבוץ, אך בכתה ז' עברה ללמוד בקיבוץ "משמר העמק", במוסד החינוכי "שימריה". מגל מתארת ילדות עליזה של שדות וטבע וקשר נפלא עם ההורים. לדבריה, מועדי הביקור בחדר ההורים היה מושלם, שכן אזי הוקדש הזמן כולו לילדים הבאים לביקור וכך הם קיבלו את מלוא תשומת ליבם של המבוגרים.

אך "אליה וקוץ בה". . . באחד הימים של אווירה פסטורלית זו, נמוגה האידיליה. באחד מבוקרי חודש מאי החם של שנת  1961 קרה אסון. בעת עבודת אימה (בת ה-37) של דליה במשתלת הקיבוץ, הוכשה האם על ידי נחש ארסי ונפטרה.

כל זאת אירע כאשר הייתה הנערה דליה בת ארבע עשרה שנים בלבד. זהו "כאב אדיר וחסר רב המלווה את בני המשפחה לאורך כל החיים". ללא כל ספק, היה זה מקום שממנו התאפשר אך ורק להמשיך ולצמוח אל אותן תעצומות הנפש בהן בורכה בהמשך חייה.

בצבא שירתה דליה כמורה חיילת ולאחר מכן השלימה את בחינות הבגרות ואף את לימודי ההוראה בסמינר "אורנים". בד בבד נישאה לעודד, הידוע בכינוי החיבה: עודי (יליד ירושלים 1945) – אשר כמוה אף הוא התייתם מאימו בגיל ארבע עשרה. לאחר שנישאו הם גרו בירושלים, אך לקראת הולדת הבת הבכורה החליטו לחזור "הביתה" קרי: חיפתה. הייתה זו חזרה מתוך בחירה: שיבה אל ירוק ההר, כחול השמיים ואוויר הים… חזרה אל מרחבי הטבע הנמצאים בעיר.

השיבה לחיפה

עם השיבה לחיפה ניהלה מגל גנון קטן אך עד מהרה חשה צורך בהתפתחות ובהמשך למידה. ככלל, באופייה דליה מאד אוהבת ללמוד ולעבוד- בבחינת הן "תולעת ספרים ולימודים" והן "נמלה עמלה". אשר על כן, במהלך המשך חייה היא התמקדה בתחילה בקורס מזכירות, ומיד אח"כ לימודים באקדמיה אשר הובילו אותה להסבה מקצועית של אקדמאיים לעיסוק במזכירות רפואית. משם הדרך לתואר השני במנהל רפואי הייתה קצרה.

מגל ניהלה את מרפאות החוץ של בית חולים "בני ציון", כאשר עיקר הדגש היה ניהול צוות של כ-50 איש, תוך כדי מענה ופתרונות ניהול של קבלת חולים ומערך מרפאות החוץ, כמו גם פעילות בוועדת משרד הבריאות בנושא תוכנות מחשב הקשורות לעניינים אלו.

שזירה של שרשראות מזרעים

לצד הפרויקטים המיוחדים הללו מגל "איננה יושבת רגע אחד בשקט" שכן היא פעלתנית גם בתחום האומנותי וכן בתחום ההתנדבותי. כבר כנערה צעירה בקיבוץ החלה מגל בעיסוק של עבודות יצירה בשזירה של שרשראות מזרעים רבים ושונים.

לפני כ-25 שנה ובעזרת חברה טובה היא השתכללה בנושא זה. דליה מסוגלת לראות בתערוכה או בצילום בארץ או חו"ל – דבר מה המתחבר עם  מעוף דמיונה ומיד היא  תוכל לקרום לו עור וגידים. היא שואבת רעיונות בכל מקום ואפילו מאחת מחברותיה הטובות ביותר שהיא מנחה לעבודות פפר מאשה (עיסת נייר).

חוג היצירה במועדון מיל"ב

מזה 3 שנים משתתפת מגל בחוג היצירה במועדון מיל"ב סיני בהדרכתה של שושי הרפז. חוג אשר בו משולבים תחומי אומנויות שונות. יחד עם זאת, עבודותיה עדיין אינן מוצגות למכירה… אם כי היא שוקלת צעדיה בנדון.  נכון לעתה, היא שמחה לתת את יצירותיה כמחווה וכשי לחברותיה ומכריה. יש בה את חדוות הנתינה אשר משמחת אותה עד למאוד.

הנתינה אשר משמחת אותה עד למאוד

באותה ההתלהבות בדיוק מתמקדת מגל בפן שונה לחלוטין: מזה כשנה וחצי היא מתנדבת בעמותת אמ”ן – אגודה למלחמה במיאלומה נפוצה. כאמור, בגין מחלה של אישיות הקרובה לה, למדה מגל את הנושא "לעומקה של הבירוקרטיה הקשורה בדבר"- וכיצד "יש לנהל את המחלה". עתה היא פנויה לעזור לאחרים להגיע אל כל הגורמים אשר יכולים לעזור בנדון. מתוך הפרופסיה שלה היא נרתמת לעזור לאחרים להתמודד עם שלבי הבירוקרטיה השונים הקשורים במצבים קשים אלו.

בני הזוג מגל חובקים שלושה ילדים בוגרים, ושלושה נכדים

במהלך השנים גרו דליה ועודד במקומות שונים בחיפה: באזור רח' אהוד, ברוממה ואף בשכונת דניה.

לפני כ-10 שנים, לכשהתרוקן הקן מילדיהם ולקראת הגיל השלישי, נפלה ההחלטה לעבור מהבית רחב הידיים אשר בשכונת דניה אלי דירה המותאמת למאווייהם. בחירתם הייתה במיקום של צומת מרכזי על הר הכרמל, מעון אשר נטוע בצורה מאד ידידותית ואף מונגש לצורכיהם.

למרות חלוף השנים, דליה מוקירה תודה ומבקשת לציין את מעצב הפנים שי אנדשי, אשר אחראי לעיצוב הבית. זוהי דירה שבמקורה הקבלני הייתה בעלת 4 חדרים, אך אופי צורכי הזוג מגל היא הוסבה ושונתה ל 3 חדרים.

חדר האירוח הוא רחב ידיים ומאופיין בריהוט בסגנון מודרני עכשווי של מעצבי על. כמו כן וכיאה למשפחה אשר מאד אוהבת לארח – לב הבית הינו המטבח, שהוא בעל גוון כהה ומאובזר בכל אשר צריך לקראת ארוחות ייחודיות.

דליה מעידה שיותר מכל היא מחוברת בעבותות אל המרפסת הצמודה לסלון ולפינת האוכל. מרפסת זו הוסבה להיות חדר עבודתה. זהו המקום בו היא מוצאת את השלווה מחד ואת התרוממות הרוח מאידך. מקום בו היא יוצרת את עבודותיה היפות: תמונות, ופרטים של אומנות אשר בהם עדיים, שרשראות וסיכות נוי.

את שעות הבוקר המוקדמות ואת יומה משתדלת דליה לפתוח בפינת האוכל מול הנוף הקסום של הר הכרמל ובבהייה אל מול חוף הים הניבט למרחק.

בלוויית כוס קפה ומאפה, זהו המקום בו נוהגת מגל לתעד בספרי צילומים את האירועים המשפחתיים. לדבריה היא "ירשה מאביה" את הצורך בצילום ובתיעוד, ואשר על כן בספרייתה נמצאים ספרי אלבומים רבים המסכמים תקופות שונות ומיוחדות בחיי משפחתם.

פריט נגרות מיוחד

לפתע ו"משום מקום" היא שולפת פרט נוסף הקשור בצילום – זוהי קופסת עץ אשר היא עצמה הכינה בהיותה תלמידה בכתה ח'. זהו פריט נגרות מיוחד אשר בעבר הרחוק היא נתנה לסבתה, הוא התגלגל במשפחה והושב אליה על ידי בת דודתה, רק לאחרונה.. שנים רבות לאחר מות הסבתא. תיבה זו מלאה בצילומים מרגשים, תמונות ומכתבים מן העבר הרחוק, ומהווה מקור עמוק לסיג ושיח אודות "מהותם ופישרם של חיינו".

אשר על כן, ובהמשך לכך, מתוך ספרייתה שולפת מגל את ספריו של סטפן צוויג. ראשית את "משחק המלכים" נובלה פסיכולוגית העוסקת בנבכי הנפש של הדמויות בה, ופורסמה לראשונה בשנת 1942. כמו כן ומיד מובא ומוצג גם הספר "נובלת השחמט" המגדיר את משחק השחמט כספורט, ספורט למוח. משחק בו יושבים, אחד מול השני, שני יריבים קשוחים. ריכוז, סבלנות, שימוש בטקטיקה הנכונה – כל אלה עושים את ההבדל עבור מי שמנצח ועבור מי שמפסיד במשחק הפסיכולוגי והשכלי הזה.

התרגשותה של מגל מצוויג כה נלהבת ולכן מוגש הספר "הנערה מהדואר" – בו זוכה הגיבורה בניתוח מרהיב וחד של עולמה הפנימי, וזאת על רקע המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי ששרר באותה העת באירופה. ההתחזות לבת עשירים מהוגנת ושערורייה גורמים לסילוקה מאתר הנופש. הדמות הספרותית איננה מסוגלת להתמודד עם החזרה לחיי הדלות, ומצבה הנפשי דוחף אותה לעבר החלטות מסוכנות.

בני הזוג מגל הינם צרכני תרבות ובילוי זמן מיטבי. הם מעידים שהעיר חיפה משופעת במקומות תרבות איכותיים. הם מנויים בתיאטרון העירוני ובתאטרון הצפון, מרבים לבקר בסינמטק החיפאי ואף משתדלים להקשיב ולהאזין להרצאות שונות ומגוונות אשר מתקיימות ברחבי העיר והאזור.

כאחת שתחום עיסוקה ומקצועיותה תמיד נשק לממד הבריאותי, דליה מבינה ואף מייחלת לה ולכל אנשי חיפה ולא כקלישאה: עתיד בו נהייה כולנו בריאים.

תרבות, נסיעות וטיולי טבע

היא מצפה להמשך אורח חיים בו ישולבו תרבות, נסיעות וטיולי טבע, בארץ ובחו"ל. כל זאת תוך שימת דגש ברור ומובהק לקשרים טובים הן במשפחה והן עם מעגל החברים. לדידה דינם של חברים טובים זהה לבני משפחה.

חוזקו של "ערך החברות" הוא בכך שאלו הם האנשים אשר תמיד עומדים לצידך ומעבר לכך הם ממש כבני המשפחה הקרובה. לסיכומו של דבר: הבה נייחל לכולנו "ערך חברות" אמיתי משולב בבריאות תקינה. לו יהי רצון.