לפני 43 שנים, במוצאי יום כיפור, נהרג רב"ט צדוק דבי ז"ל ברמת הגולן, אחי היחיד. מנער בן 17 למשפחה רגילה, אח לחייל בחיל קשר, בן לאם שהיא אחות שכולה מ-68', שאחיה נהרג בקרב מחבלים ביריחו ואב עובד צה"ל, הפכתי באותו יום ארור לשקוף במשפחה, ובן למשפחה שכולה בחברה.
לעד בן 21
אח שכול אמרתם? לא. בן להורים שכולים, כן. המושג "אח שכול", מאבק שאני מוביל, למען קבלת לגיטימציה להיות אח שכול, כדי שמדינת ישראל תגדיר בחוק את המושג "אח שכול" ונפסיק להיות שקופים.
באותו יום ארור בו דפקו על הדלת וגל של אנשי צבא הציף את הבית לקול יללות אמי וזעקות אבי שעד היום נשמעות באוזניי: "צדוק הלך, אין יותר צדוק", הבנתי שחיי השתנו. הבנתי שהחיים יקבלו מעתה משמעות אחרת, הבנתי שצדוק אחי יישאר לעד בן 21. עברו מאז 43 שנים.
"תהיה חזק בשביל ההורים"
שנים רבות הייתי בן להורים שכולים, לא קיבלתי לגיטימציה לעבד את האובדן. החברה חיבקה את ההורים, אבל כולם שכחו שיש אח בסביבה. אח שאיבד את אחיו. דאגו להזכיר לי: "תהיה חזק עבור ההורים, תשמור עליהם, אל תעזוב אותם".
"לנצח אחי"
אבל מי שמר עליי? לימים, אחרי שנים של הדחקה ואי הכלת השכול הפרטי, הקמתי את ארגון "לנצח אחי" לאחים שכולים, כדי לתת מקום, רגשי וציבורי, לכלל האחים השכולים כמוני, כדי לתת ולקבל לגיטימציה להיותנו אחים שכולים. אין במה, אין ערוץ תקשורת, אין עיתונאי או נבחר ציבור שלא פקדתי כדי לחשוף את הכאב ואת הקושי בהכלת השכול עבור האחים והאחיות. פתאום הרגשתי שמותר להיות אח שכול, מותר לבכות, מותר לעבד את האובדן הפרטי.
האובדן של האחים
מאבקי לקבלת לגיטימציה ממדינת ישראל והכרה באובדן האחים והאחיות, הוא למען תיקון החוק והוספת "אחיי הנספה" לגרעין המשפחתי, בדיוק כמו ההורים, האלמנות והיתומים. אני נאבק כדי שמדינת ישראל תחבק באופן פורמלי את האחים השכולים. לא בכסף, לא בתגמולים, לא בזכויות, רק בהגדרת האובדן – "אח שכול".
בתקופה האחרונה, אחרי ההצטרפות לארגון "יד לבנים" במטרה להיאבק על מעמד האחים השכולים, נבחרתי ליו"ר ועדת שיקום וצרכנות ארצי של הארגון. בימים אלו משרד הביטחון ומשרד המשפטים, ביוזמת "יד לבנים", דנים בסוגיית האחים השכולים, כדי להביא לפתרונה ולתיקונה ההיסטורי.
אני, באובדן הפרטי שלי, ניצב לפני אזכרת אחי צדוק, 43 שנים למותו.
זר לא יבין. חזק ואמץ אלי היקר
אלי דבי אני תמיד איתך.גמר חתימה טובה. כל הכבוד אלי
יישר כח אלי ואכן מגיעה לכם הכרה מלאה כולל בעניינים כספיים כמו טיפולים נפשיים רגשיים וכל מה שמקבלים הורים שכולים אתם נשארתם גם בלי הורים לאחר שהאחים נהרגו מאחר וההורים היו עסוקים בדרך כלל באבל שלהם ובהחלט מגיע לכם לקבל ים של זכויות
צודק במאה אחוז אף אחד לא דואג יעוטף את האחים והאחיות הייתי בן 14 לפני גיל ההתבגרות ואז בא האסון במלחמת ההתשה אחותינפלה ב 1969 ונישארתי לבד להתמודד עם השכול והאסון שפגע בנו.
אתה גדול!!! בדרך שלך אתה עשית משהו חשוב לכל כך הרבה אנשים. ואחיך גאה היכן שהוא. תודה על השיתוף גמר חתימה טובה לכולנו.
יהי זכרו ברוך ואתה היה חזק עבור עצמך. גמר חתימה טובה ובריאות.
כל הכבוד, אלי דבי, על פועלך המבורך למען הכרה באחים שכולים.
אני זוכרת לגנאי את הביטוי "את צריכה להיות חזקה בשביל ההורים". ומה איתי? מי יהיה חזק בשבילי? כך אני חושבת כיום על הדברים האלה מאז. השכול שלי הוא אחר לחלוטין משלך, אבל עדיין שכול לכל דבר.
והלוואי ותבוא עלינו שנה טובה, ושנשכיל להיות טובים.ות זה.ו אל זה.ו