הכל בגלל דיגלון קטן • דעה • גילה לבני זמיר

המרחב שלנו הוא מרחב דמוקרטי, רב-קולות, זהויות, דיעות והזכות להשמיע ולהישמע, תוך הקפדה לא לפגוע בכוונה תחילה ברגשות הזולת. התחום בין הזכות לחופש דיעה וביטוי ולבין פגיעה ברגשות הזולת הינו מרחב אפור, מעורפל ובלתי ניתן להגדרה מדוייקת. לכן מוסכם בשתיקה שהכל מותר כל עוד לא מדובר בעלבונות מכוונים, הטרדה ופגיעה בזכויות האדם, שלילת האחר, איומים חד משמעיים על קיומו של הזולת ואלימות לשמה.

להכיל את האחר

ההבדל בין משטר דיקטטורי לדמוקרטי הוא הזכות להיות אני בלי שאסתכן במחיקה, דריסה, השתקה ודיכוי. זכות האדם לבטא: זהות, דת, לאום, דיעה, מגדר, נראות, הזכות למחות, לתמוך, לקדם רעיונות ולהפגין. לכן, על האנשים החיים במרחב הדמוקרטי לדעת להכיל את האחר, באותה מידה שהם מצפים שיכילו אותם. 

השבוע פורסם כי תושב אשר הגיע לספריה הנמצאת בשכונת נוה שאנן, הבחין כי הספרנית מניחה על שולחנה דגלון של קהילת הלהט"ב. מסתבר שזה לא עבר בשקט. לחי פה נודע כי התושב נפגע מנוכחות הדגלון ופנה בתלונה למנהלת הספרייה. משם, החל להתגלגל סיפור גדול, שהגיע לפתחה של ראש העיר חיפה, אשר הורתה על הסרת הדגלון. אנשי הקהילה הגאה, בליווי תושבים וחברי מועצה, יצאו להפגין מול היכל העירייה, כפי שדווח על ידי כתבת חי פה, מיכל ירון:

הזיכרון האישי שלי מספריה זו

אישית, המידע על הדגלון בשולחן הספרנית שימח אותי מאוד. הזיכרון שלי מהספריה המסויימת הזו מימי ילדותי – הוא שונה לחלוטין. הנוה שאננים משנות ה-60-70 יזכרו בוודאי את הספרנית ששלטה בה ביד רמה – אשה צנומה, שמסיבות מובנות לא אנקוב בשמה. היא היתה חיוורת כסיד, הרכיבה משקפיים בעלות זגוגיות עבות, בלשה אחרינו בעודנו יושבים  בשולחנות העבודה ופינות הקריאה, הקפידה ששום צליל שהפקנו לא יעבור את הווליום המותר, נהגה לצרוח עלינו בזעם, בקול דקיק שעלה לטונים בלתי אפשריים, עד שכולנו חשנו מצוקה פן תקרוס ותתרסק לרסיסים. לרוב בסיום מופע הצעקות גורשנו אל מחוץ לספריה אל רחוב טרומפלדור.
הריטואל הזה הפך לפולקלור שכונתי: ללכת לספריה ולראות תוך כמה זמן התראות השקט והששששש…. יהפכו להיות מופע זעם של אשה אחת שדופה וחמורת סבר, שעיניה הרושפות גיצים, מאיימות להבקיע את זגוגיות המשקפיים העבות.

שינוי מרענן בספרייה

הייתה זו חדשה מרעננת לדעת כי הספרנית העובדת שם כיום, שמה את דיגלון הגאווה על שולחנה, ליד כל מה שיש על שולחנה של ספרנית ממוצעת. זהו צעד אמיץ, כנה ומרגש בו מישהי מביעה בדרכה הצנועה, הזדהות עם אוכלוסיה שגם כיום נאבקת על זכותה ללגיטימיות הזהות המינית שלה,  שהיחס אליה עדיין לוקה בשנאה חסרת הגיון, ברצון להעלימה, לבצע בה טיפולי המרה מחרידים, לרצוח חברים מתוכה בכוונה תחילה, אפלייתה בזכות להיות הורים, משפחה ובעלי זכויות כמו כל גבר ואשה המחליטים להביא ילדים לעולם. 

התבגרנו מאז

עד לפני כ-35 שנים, לא ממש ידענו מה זה להט"ב. בילדותנו, סיפרו לנו שיש גברים שהם סוטים או חולים, האורבים לילדים צעירים וחומדים את גופם. שיש נשים מוזרות החפצות בקשרים אינטימיים עם נשים אחרות וזה בגלל שהן לא ממש נשים אלא מן נשים גבריות שהתבלבלו. כל היתר בכלל היה מעל ליכולת ההבנה ונתפס כקרקס אפל. על הדברים הללו דיברו בלחש, בתיעוב ובצחקוקים של האזור האסור. מאז התקדמנו קמעה וטוב שכך. מוזר ומפחיד לחשוב שאך לא מזמן, חיינו בתקופה שכך האמינו. הבעייה שיש עדיין ציבורים שחושבים כך.

נוה שאנן החילונית של ילדותי ובגרותי השתנתה. יש בה יותר אוכלוסייה דתית, יותר שלטים וכרזות של רבנים מזרמים שונים, ארועי הכנסות ספרי תורה המתרחשים חדשות לבקרים בקול גדול ובהמון רב וצוהל החוסם את הכביש, השנה היה בה גם מצעד "הנורמלים" של אלו שחשים מצוקה וחרדה פן מוסד הזוגיות ההטרוגני נמצא באיום חיסול קשה המאיים להעלים אותו מעל פני האדמה.

אלמוני השחית את דמותי בטוש

חוויתי את השינוי באופן אישי לפני שנה בקמפיין לבחירות המוניציפאליות:  היתה זו "הבעת דיעה" של אלמוני כלפי הפוסטר עליו הופעתי כמועמדת בשלישייה המובילה במרצ חיפה, שהודבק גם בנוה שאנן על לוח המודעות ברחוב הגליל בקירבת מרכז רמב"ם. אותו אלמוני השחית את דמותי בטוש שחור ועבה והותיר רק את שני הגברים בפוסטר. זוהי תופעה ההולכת ותופסת תאוצה היכן שיש ריכוז אוכלוסייה דתי הסבור כי דמותה של אשה היא פגיעה ברגשות הציבור ולכן יש להעלימה מהמרחב הציבורי. לקראת חגי תשרי, עברתי חוויה נוספת ומאייימת כאשר מחיתי נגד הדרת נשים במופע סליחות  בהיכל הספורט ברוממה. כיכבו בו אייל גולן ואריה דרעי. הייתי באיום מוחשי מאוד מול בריונים שהגיעו לחגיגת סליחות בהשראת הג'נטלמנים הנ"ל, שכידוע לכולנו הם דמויות מופת המייצגות טוהר מידות וערכי מוסר נעלים. היותי אשה המוחה על הדרת נשים לא נשאה חן בעיניהם של המגיעים למופע, חלקם הגדול – חילונים למראה, טררו להסביר לי בפירוט מאיים מה הם מסוגלים לעשות לי ולשכמותי, כאשר הם בקירבה פיזית מאוד צמודה…. רק התערבות המשטרה הרחיקה את מימוש האיומים הללו.

"ריגשות הדת" וזכויות האדם

אנשים המביעים את דעתם על הזכות לאי-כפייה דתית בכל תחומי החיים,  מואשמים "בפגיעה ברגשות הדת". בשם המושג הזה מוחקים את הזכות לחופש הדיעה והביטוי. איני יודעת מי המציאו את המונח הזה כי הדת היא אמונה פרטית ולא ישות חיה ונושמת בעלת רגשות. לצערי, נראה כי גם חילונים המגיעים לעמדות הובלה והנהגה, מעדיפים את "ריגשות הדת" לפני זכות האדם באשר הוא. משום מה לאמונות של הציבור החופשי-אין רגשות שנפגעים. החילונים יכולים לספוג הכל בשם הסטטוס קוו או סתם כי ככה התרגלנו. ככה נראה.

בחזרה לדגלון הגאווה שעמד על שולחנה של הספרנית ברחוב טרומפלדור בנוה שאנן

לחי פה נודע, כאמור, כי עינת קליש רותם פסקה כי אין להעמיד את הדגלון בנסיבות אלו מחשש ל"פגיעה ברגשות הציבור". העתקים יצאו למנכ"ל העירייה ולמנהלת החת"ר. "במקום עבודה ציבורי שנותן שירות לקהל הרחב עלול להיות בזה טעם לפגם". אמרה עינת קליש רותם על דגל גאווה שהונח על שולחן ספרנית בספריה ציבורית. 

במציאות בה אוסרים על ספרנית בספריה שכונתית לשים דגלון גאוה על שולחן עבודתה, מדאגה לרגשות הציבור העלול להפגע מכך, אני חוששת שעלולים לאסור בהמשך כל שריד של מחשבה, הוויה ודיעה חופשית מהמרחב הציבורי שלנו. לי למשל ממש לא נחמד לצפות ברחוב ובמשרדים בשירות הציבורי בתמונות של רבנים שאומרים דברים חשוכים ומעליבים כלפי נשים, כלפי לא יהודים, להט"ב. כאלו שלועגים,משמיצים ופוגעים בכל מה שמייצג מחשבה מתקדמת ודמוקרטיה. מעולם לא העליתי על דעתי להתלונן ולדרוש שהתמונות יורדו מהקיר בגלל פגיעה ברגשותי וברגשות הציבור שחושב כמוני. באותה רוח אולי כדאי שנדרוש זאת? שישימו כמה תמונות שהם רוצים בביתם. מקום עבודה ציבורי – שישאר מחוץ לתחום העדפותיהם האמוניות.

פעם לא היו זכויות בחירה לנשים

פעם היתה אפלייה והפרדה חברתית במקומות ציבוריים על בסיס גזע, מוצא ומעמד חברתי, פעם קהילת הלהט"ב נרדפה והוקעה כסוטי מין וסכנה לציבור. לשמחתנו אנו לא שם ודגל הגאווה הוא סמל לקבלת הזולת, ססגוניות אנושית וחברתית כערך מוביל. 

"קצת יהדות לא תזיק" (?)

במציאות שלנו של המאה 21, בה כל האמונות החשוכות הללו היו אמורות להיות כבר זיכרון רחוק ולקח לאנושות, במציאות של המאה ה-21, יש בישראל קהילות דתיות שהן קובעות את המציאות של כולנו, האוסרות פרסום דמויות נשים בעיתונים, פרסומות כרזות וכל מה שנראה בציבור. באופן כללי אנו נחשפים לאנשים החשים מאויימים כשהם רואים דגל לאום של מישהו שהם לא מחבבים (דגל פלשתיני למשל), שאינם מסכימים שרופא או רופאה ערבים יטפלו בהם, שמסרבים שאחות או מיילדת ערביה או ממוצא אתיופי תגיע לסעוד אותם בעת אישפוזם. המציאות שלנו היא יותר גזענית ופחות סובלנית. חיפה עדיין אי של סובלנות. אבל גם בחיפה, למרות שיש בה תחבורה ציבורית בשבת, הקואליציה העירונית הצביעה נגד כרמלית בשבת "כדי להתחשב ברגשות הדתיים וכך סוכם בהסכם הקואליציוני". 
במציאות הזו- דמויות וקולות נשים הפכו ערווה, ואוכלוסיית הלהט"ב היא בחזקת תועבה. על מה עוד אנו נידרש לוותר בשם "קצת יהדות לא תזיק" או הסכם קואליציוני המבטל את האדם החופשי בפני הדת?

ואני שואלת: על מה אנו -הציבור החופשי , אמורים לוותר בהמשך?
האם זאת אומרת גם שבשנה הבאה, לקראת מצעד הגאווה, לא ייתלה דגל הגאווה הענק בחזית עיריית חיפה? שראש העיר ונציגיה לא יקחו חלק במצעד הגאווה?

כי מי יודע מי עוד עלול להפגע מכך?