במכתב אותו שלח אבי שגב, למערכת חי פה היום "יום השואה" הוא מספר על המאבק היום יומי שלו בגופים הממלכתיים שהוקמו, לשם סיוע לאנשים כמוהו.
"רציתי לכתוב "בוקר-טוב" אך הוא כלל איננו "בוקר-טוב" היום עבורי. במשפט זה פתח שגב, את המכתב.
היום, "יום השואה" ואני בן 74, "ניצול השואה" מהצעירים מביניהם, נכה ברגליים, לא בריא במיוחד, פעיל חברתי, סביבתי, בריאותי וותיק, "שבע – מאבקים" רבים, אני "נלחם" היום את "מאבק ההישרדות" האישי שלי.
אני עצמי מחלים כעת ממספר בעיות רפואיות שלי, במקביל – אני נאבק, על בריאותה של רעייתי האהובה, שמאושפזת מזה 54 ימים בבית החולים, והנאבקת להחלמתה מבעיה קשה.
אני נאבק היום בגופים הממלכתיים שהוקמו, לשם סיוע לאנשים כמוני, בפניותיי אליהם הם מתייחסים אליי כ"תיק מס — " ולא כבן אנוש, אף על פי שתרמתי את מרבית חיי הבוגרים לפעילות במערכת הביטחון, ולמען ביטחון עם ישראל במדינתו.
אני נאבק היום בגופים ממלכתיים "אטומים" לבעיות היום-יומיות של בני-אנוש פשוטים. כל חיי הייתי אזרח "שומר-חוק", "משלם מיסים" ישר ועיקבי", וכיום כשאני זקוק למעט "תשומת-לב" ממלכתית, אני "מקבל כתף קרה", "אטימות-לב", התנשאות בלתי מובנת, "קריטריוני- זכאות" אכזריים ובלתי- ניתפסים", "מבחני-הכנסה" מעוותים, לתחושת "אפסות" של אדם קטן, שאינו מעניין את רוב אותם הגורמים הממלכתיים.
אינני מסכן, מזלי שפר עליי (מבחינה כלכלית), אני מבקש כאן "לזעוק" את "זעקת "בני האנוש", "הנגרסים" בתוך ועל ידי המערכות הממלכתית.
"שימו-לב", ידידיי הצעירים, היום זה אני – מחר – אתם הם אלו העלולים להיות, אלה שתאלצו "להתפשט" בפומבי, ולכתוב פנייה קשה כמו זו !, כדי לזכות במעט "תשומת-לב, אלמנטרית.