הדור השני לאנשים שחוו טראומה
כל אירוע משאיר חותם, יש אומרים שהחותם של האירועים הדרמטיים עובר מגלגול לגלגול כי הנשמה הפצועה זוכרת ומזכירה בכל פעם מחדש. יתרה מכך, האירועים הקשים והדרמטיים שעוברים על אדם נצרבים בו עד כדי שהוא מעבירם בלי כוונה גם לדורות הבאים אחריו, ויש חוקרים שאף טענו שהטראומה יוצרת שינוי בגנטיקה. להיות ילדים של אלה שחוו את הטראומה, זה להיות דור שני לכאב, לשאת יחד עם ההורים את הסבל ואת המטענים הנפשיים שבאים עם החיים בצל הטראומה.
להסתיר את הרגשות הקשים
ניכר שאנשים שגדלו עם הורים שחוו חרדה הישרדותית וטראומות, גדלו בלי חיבוק ועם הרבה מדי דאגה.
אמא של גדי היתה בגטו עד גיל 13 אז עלתה לישראל בספינת מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים, גורשה לקפריסין ומשם הגיעה לישראל בעזרת אנשי ההגנה. כשהגיעה כנערה צעירה לארץ, התיישבה בקיבוץ אשדות יעקב, משם שוב נאלצה לברוח בחסות הלילה, יחד עם עוד ילדים כאשר צבאות ערב תקפו את הישובים ופלשו לחלק מהם.
גדי: "אמא לא ספרה על הגטו. רק מאוחר יותר כאשר לי היו ילדים היא התחילה לדבר על הטלאי הצהוב, על הפחד, על הברוטליות של הנאצים, על היתמות והגעגוע האין סופי לאמא שלה. על אשדות יעקב כן סיפרה. איך סחבה בחושך תינוק על הידיים כדי להציל אותו מהפולשים הערבים, על הקושי והפחד, על אובדן הילדות ועל הניסיון להיראות ולהישמע בוגרת למרות שהייתה רק בת 13. את הרגשות הקשים שלה היא הסתירה.
הרבה שנים לא ידעתי מה עבר עליה. רק ידעתי שהייתה בגטו ושאסור לי להעציב אותה כי כל דבר מעציב אותה. לא ידעתי שההורים אוהבים אותי. ידעתי שדואגים לי, אבל לא הרגשתי אהבה, לא חיבוקים ולא נשיקות. גם אני קצת כזה, דואג לכולם אבל מתקשה להביע חיבה. יחד עם זה", הוא מוסיף בחיוך "אני גומר את הכל מהצלחת".
קשה להיפתח לתהליכים רגשיים
מחקרים מראים שאנשים שגדלו בחברת הורים פוסט טראומטיים, נושאים חלק מהטראומה של ההורים. קוראים לזה העברה בין דורית.
זה מתבטא בין השאר בקושי להיפתח בתהליכים רגשיים בחברה, תחושת אשמה לא ברורה, קושי לבטוח, אגירה של מזון או חפצים שמא יחסר, או ההיפך מכך, חוסר היקשרות כי ממילא צפויים נדודים.
יש בין הנושאים את ההעברה הבין דורית כאלה שמחפשים דרכים של כאב עבור עצמם, כדי להרגיש שייכות, להרגיש ממשות. הסבל נותן להם הרגשה מוכרת של בית, ובאופן לא מודע הם נמשכים לאלה שמכאיבים להם. אחרים בחרו לטפל בחלשים, לכעוס על החזקים, כאילו לנסות להציל את הוריהם מייסורי הזיכרון, להציל את העולם מסבל ומפחד.
התופעה נחקרה על דור שני ליוצאי שואה, נחקרה אצל אזרחים אמריקאים יפנים, אשר נעקרו מבתיהם ושהו במחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה, וגם על ילדיהם של לוחמים אמריקאים שחזרו מווייטנאם. המשותף בין כולם היא השתיקה, הפחד שסיפורי האימה ישפיעו לרעה על הילדים. ההימנעות מלספר, יחד עם התנהגויות של חרדה, סיוטי לילה והימנעות מקשרים רגשיים ומביטויי רגש, השפיעו ונחרטו בנפשם של הילדים בדור השני והשלישי.
קשר אישי עם ההיסטוריה
הילדים שגדלו בתוך האווירה הזאת שמרו בעצמם על שתיקה וסגירות רגשית, כמו כדי לרצות את הוריהם.
חווית חוסר האונים וחוסר היכולת למנוע את הסבל, האשמה בכך ששרדו לעומת אלה שהושמדו, אלה ואחרים עברו אל הדור הבא שגדל בתחושה שיש לו אחריות על סבל הוריו, תחושת אשמה יום יומית, נטייה מוגברת לחרדה, וכן חוויה של היחלשות עד חוסר אונים מול אנשים בעלי סמכות.
מחקר של דר' יעל דניאלי מראה שהדור השני לטראומה יוצר קשר אישי ורגשי עם ההיסטוריה, והדבר משפיע על הזהות שלהם. המחקר טוען כי דור שני לטראומה עשוי להרגיש חוסר ביטחון או דאגה על רקע הזיכרונות של ההורים.
מחקר אחר, של דר' נילי סגל בדק את האופן שבו הדור השני מספר את סיפור האימה של הוריו. המחקר מעלה שבכל משפחה יש לסיפור כמה זוויות. נראה שבחלק מהמקרים, הסיפור הוא סיפור היסטורי של אירוע קשה וטראומטי, בעוד באותן משפחות יהיו אחרים שיספרו זאת כסיפור גבורה והצלה.
לא הזכירו את השואה עד השנים המאוחרות
אבא של יהודית ניצל ממחנות הריכוז. "בבית דיברו על ציונות ועל החברה בישראל אבל לא הזכירו את השואה עד השנים המאוחרות. אחרי שאמא נפטרה אבא התחיל לדבר, בעיקר כי עבר לבית אבות, פגש עוד ניצולים והשתתף בטקסים שערכו שם ליון יום השואה. הוא לא סיפר הרבה על מחנות הריכוז אבל סיפר על יום השחרור, על איך הרוסים הגיעו והצילו ובזכותם יכול היה לחזור לבית שלו. זה היה יום הניצחון ועליו היה מוכן לדבר.
חוויה נצחית של חוסר
"אני נושאת את הזיכרונות שלו. עד היום קשה לי לעלות על רכבת בחו"ל, אני מחזיקה בבית מזווה עמוס במזון, ודי חרדה בנוגע לילדים שלי. כמו בהרבה בתים גם אצלנו היו חייבים לגמור הכל מהצלחת.
כמורה הייתי צריכה לנסוע לטיול לפולין למחנות הריכוז ושנים רבות פחדתי שלא אעמוד בעומס הרגשי שם. בשנים האחרונות נסעתי כי הבנתי כמה זה חשוב, שחייבים לזכור שאסור לשכוח.
בנעורי נסענו עם ההורים לטיול שורשים. אני זוכרת שכל הזמן ההורים הסתכלו מסביב במתח, כדי לראות אם אנחנו במקום בטוח. התחושה היתה פרנואידית קצת. חינכו אותי להיות חשדנית, לא לסמוך על אחרים, להבין שהעולם מלא ברוע. עבדתי על עצמי כדי לשחרר את זה. אבל לא מהכל הצלחתי להשתחרר.
התחושה שעלול להיות חוסר והידיעה שאני צריכה להגן על היקרים לי ולא להגיע לחוסר אונים, מלווה אותי עד היום. יש לי קצת אגרנות של אוכל ושל חפצים, שלא יחסר חלילה, ואני רואה שהסריטה הזאת קיימת גם אצל הבנות שלי. מזווה מלא, ותמיד לצאת מהבית עם קצת אוכל ושתייה.
החוויה הנצחית היא חוסר ותמיד צריך לדאוג למלא את החוסר הזה שלא יפתיע אותך. ה 7 באוקטובר החזיר את הפחד. המחשבה על החטופים שנמצאים באפלה, רעבים, מיוסרים, על הנשים הנאנסות והבתים השרופים קשה מאד".
השפעות הטראומה על הדור הבא
במצבים קיצוניים של מלחמה, איום על חיים ומצבי טראומה, האנרגיה מתמקדת בהישרדות. במצבי הפוסט טראומה, השנים שאחרי האירוע, מצבים פשוטים עלולים להיתפס כאיום ולהחזיר את זיכרון הטראומה את התגובות ואל מרחב התנהגות באופן לא רציונלי.
הפסיכולוג ד"ר קלרמן, טוען כי ישנם מאפיינים לילדים של ניצולים, הילדים של הדור השני, שהם ערך עצמי לקוי, דחף הישגי מופרז וחוויה שעליהם לפצות רגשית את ההורים על כך שאבדו את משפחתם. בנוסף הוא טוען שהדור השני עוסק יותר במוות וצופה לעתים קרובות אסונות העומדים להתרחש. הם נושאים כעס ואשמה, מפתחים תלות מופרזת במשפחה או שמתקשים להקשר במערכות יחסים. חוקרים אחרים מדגישים את ההתנגדות לחוויית חוסר האונים שחוו ההורים באירוע הטראומטי, דבר שיכול להוביל להתפרצויות של אלימות מול חוויות מאיימות לתפיסתם, אצל בני הדור השני.
מספרת ובוכה
אמא של חנה ניצלה ממחנות הריכוז אז נשאה את הטראומה בכאב כל חייה:
"בהתחלה לא דיברו. כששאלתי למה יש לאמא ולדודות מספר על היד הן אמרו שהמספר זה כדי שלא ישכחו את המספר טלפון של הבית שהיה להם בחוץ לארץ. לא סיפרו על הזוועות כי פחדו שנחשף וניפגע. עם השנים המצב הנפשי של אמא התדרדר, וזיכרונות הייסורים הוצפו יותר.
ביום השואה היתה תחושה של שואה בבית. אבא שתק ואמא היתה שוכבת ובוכה, מספרת על מה שעברה בכאב גדול. סיפרה שאספו אותה יחד עם האחיות שלה מכיכר העיר ולקחו אותן למחנות הריכוז. הן הועברו בין מחנות ההשמדה, אושוויץ, בירקנאו וברגן בלזן, אבל הלכו כל הזמן בשלישיה. שתי האחיות הגדולות בצדדים ובאמצע האחות הקטנה, כדי להגן עליה.
אמא סיפרה שהן היו ישנות על דרגש אחד, חטפו מכות, עבדו עבודה קשה ברעב, בקור. אמא היתה מספרת ובוכה, כאילו הסבל היה איתה כל הזמן. אמא נשאה את השואה בתוכה כל הזמן. אני לקחתי על עצמי חלק מזה. את העניין שלא זורקים אוכל, מפחדים על הילדים, אוגרים חפצים, ונזהרים כל הזמן".
לפצות את ההורים על ההיסטוריה שלהם
אבא של יפית חזר עם טראומה מהמלחמה ב-1973:
"אבא מנותק. עושה מה שצריך אבל לא מדבר רגש ולא אומר אהבה. יושב לו שותק ומהרהר כל הזמן. כשהיה בעבודה הכל היה בסדר אבל כשהגיע הביתה זה היה כעסים. להקפיד לנעול דלתות, לא לעמוד ליד חלון כי מישהו מבחוץ יכול לזרוק משהו ולפגוע בך, לא להאמין לאף אחד ולא לסמוך.
אם היה לי חבר הוא היה בודק אותו מכל הכיוונים, וכשהיה שומע ערבית בשוק או ברחוב ראית איך כל הגוף שלו היה מתכווץ כאילו משהו נוראי הולך להתרחש. אני גדלתי בתוך הכאב הזה, בזיכרונות האלה של החברים שנרצחו, הזיכרון של הריח של המלחמה. ב 7 לאוקטובר עלה שוב כאב עצום ועצב נורא.
אני חושבת שזה כי אני ישראלית בלי קשר לאבא שלי אבל יש מצב שאני נושאת חלק מהטראומה שלו. האשמה על כך שהוא נשאר בחיים עברה גם אלי בכל פעם שאני מצליחה במשהו אני מרגישה לא נעים, כי אחרים הפסידו. הרבה שנים היה לי רצון להציל את ההורים מההיסטוריה שלהם ולפצות אותם על האובדנים שלהם, יחד עם קושי רגשי לחשוף כאב ופחד, כמו גם לחשוף אהבה.
אם יש לי פחד שזה עלול לקרות שוב?
אם יש לי חרדה הישרדותית? כנראה שכן.
אולי זה עוד משהו שגם הילדים של נפגעי ה 7 באוקטובר יאלצו לשאת, למרות שנראה כאילו זאת טראומה לאומית שגם מי שלא היה שם נושא בתוכו באיזה מקום.
