נוער על הקצה

דם נשפך, החינוך נרצח,
והרחוב- זירת קרב פתוחה.
ילדים בלי גבול, בלי מצפון,
זועקים את מה שליבם כבול.

ההזנחה, התקציב,
המצב הלא יציב
נערים כבר המדברים,
בשפה של כוח.
לא בשפה שמחברת
אל המוח.

מי ישלם את מחיר הלילה,
כשילדים יהפכו לכותרות
של בוקר?

כל עוד הביטחון האישי,
נדחק לתחתית העשייה,
מהבטחות שאמורות להגן,
נותרו מילים ללא יישום,
ריקות מתוכן כקליפת השום.

ואנחנו עוד שואלים
"איך זה קרה"?
וממשיכים בשגרה עיוורת.

אבל האש כבר אחזה בפינה,
עוד רגע תהפוך,
למדורה בוערת.

ואולי עוד אפשר לעצור,
לפני שעוד שם נמחק מהקיר.
זאת מציאות הנחנקת בבידוד
האם הכל אבוד?