קולות מהצפון • תושבי קריית שמונה והסביבה בין תקווה לייאוש

(חי פה) – המציאות המורכבת של יישובי הצפון נחשפה בבוקר שישי, הראשון להפסקת האש. תושבי קריית שמונה והקיבוצים הסמוכים, שנשארו בקו החזית או חזרו אליו, מתארים תחושות קשות של הפקרה לצד רצון עז לשגרה. משיחות שקיימתי עם תושבים בעיר, עולה תמונה של ציבור חזק שמתמודד עם חששות כבדים לגבי עתיד האזור והדור הצעיר.

קולות מהצפון תושבי קריית שמונה והסביבה – מספרים ◄ צפו

בין רוגע זמני לחשש מהעתיד בקריית שמונה

מיקי ממן, תושב קריית שמונה בן 55, מבטא את התחושות המעורבות המלוות את הימים הראשונים של השקט המתוח. ממן מדגיש את העוצמה של האנשים שנותרו בעיר, אך מביע סלידה מהקלישאות על "עורף חזק", שמרגישות לו לעיתים, כמו דריכה על פצעי התושבים שסובלים כבר תקופה ארוכה. הוא מספר על השמחה הפשוטה שביכולת לנשום אוויר בחוץ ללא פחד מיידי, אך מודה שהחששות עדיין קיימים וכל רעש אופנוע מקפיץ את היושבים בבתי הקפה. עבורו, הישיבה המשותפת עם חברים שלא ראה זמן רב מעניקה תקווה, אך הוא אינו משלה את עצמו שהסכסוך הסתיים לצמיתות, שכן האיומים מצד אויבי ישראל נותרו בעינם לאורך שנים.

משבר תעסוקתי והגירה שלילית של הדור הצעיר

היעדר האופק התעסוקתי בקריית שמונה מהווה דאגה מרכזית עבור ממן, שרואה את ילדיו עוזבים את העיר לטובת מרכז הארץ וערים אחרות. הוא מספר על בנו שבנה את חייו בעפולה ועל בתו שלומדת לתואר מתקדם בביוטכנולוגיה בטכניון, וקובע בעצב כי אין להם סיכוי למצוא עבודה הולמת בעיר הולדתם. ממן מציין כי בניגוד לקיבוצים השכנים הנהנים ממפעלים מבוססים, קריית שמונה נותרה מאחור ללא מנועי צמיחה שימשכו צעירים. התחושה היא שהעיר הופכת למקום עבור מבוגרים בלבד, בעוד המעמד הבינוני שיכול להרשות לעצמו, עובר להתגורר בקיבוצים הסמוכים. תמיכתו בעסקים המקומיים, כמו בתי הקפה והמאפיות, נובעת מהרצון לשמר את המעט שנותר ולהעניק פרנסה לשכניו.

שחיקה אישית וחוסר אמון בהסדרים המדיניים

פנינה חכמו, שהגיעה לקריית שמונה בשנת 1951, מביעה חרטה עמוקה על כך שנשארה בעיר לאורך השנים. בשיחה אישית נוקבת, היא מתארת כיצד המציאות הביטחונית גזלה ממנה ומחבריה את האפשרות לחיים נורמטיביים של יציאה מהבית בביטחון. פנינה רואה בהפסקת האש הזדמנות רגעית לצאת החוצה, אך היא נטולת אופטימיות לגבי העתיד. לטענתה, בצד השני ניצב ארגון חיזבאללה שאותו היא מגדירה כ"חיות טרף" שאינן פרטנר לשלום. היא מוסיפה כי חולשתה של ממשלת לבנון וחוסר יכולתה להשתלט על פעילי הארגון, הופכים כל הסכם לנטול בסיס מוצק שעליו ניתן לסמוך בטווח הארוך, ומותירה את התושבים ללא ביטחון אמיתי.

ההתמודדות של יישובי הגליל העליון שלא פונו

שרה סגייר, מקיבוץ נאות מרדכי, משקפת זווית שונה של המלחמה כחלק מקבוצת קיבוצים שלא פונו ונותרו להחזיק את הגליל תחת אש. סגייר מתארת מציאות מורכבת שבה תושבי הקיבוצים הרגישו כמשפחה אחת גדולה שנותרה ללא שירותים בסיסיים כמו בנקים, קופות חולים או מסעדות, בזמן שקריית שמונה פונתה לחלוטין. היא מטילה ספק רב ביכולתו של הסכם הפסקת האש, להחזיק מעמד מעבר לימים בודדים וצופה כי בקרוב יאלצו התושבים שוב לרוץ למקלטים. עם זאת, סגייר מאמינה שפתרון אמיתי חייב להגיע דרך הידברות והסכמים שייטיבו עם שני הצדדים, שכן לגישתה, כוח צבאי בלבד אינו מסוגל לייצר שלום יציב ובר קיימא.

תסכול וזעם בקרב תושבי קו העימות הצפוני

מראוון, עיתונאי מרשת אל-ערבייה שסייר באזור, מעיד על רמות זעם ותסכול גבוהות, בקרב תושבי קריית שמונה. מהתרשמותו בשטח, התושבים חשים נבגדים, הן על ידי הדרג המדיני והן על ידי הדרג הצבאי, שלטענתם הותירו אותם לבד במערכה ולא עמדו בהבטחות שניתנו להם לאורך חודשי הלחימה. העיתונאי מציין כי האנשים מחפשים חיים שקטים ושלווים, אך מוצאים עצמם נגררים מסבב לחימה אחד למשנהו, ללא הכרעה ברורה או פתרון ארוך טווח. חוסר הוודאות וההרגשה שאין כתובת אמיתית למצוקותיהם, מחריפים את התחושה הקשה בקרב הקהילה, שמייחלת לפתרון שישים קץ למעגל האלימות הבלתי נגמר בגבול הצפון.