החלטתו של דונלד טראמפ להאריך את הפסקת האש יוצרת קודם כול מציאות של ירידה מיידית בעימותים והפחתת סיכון להסלמה אזורית. בטווח הקצר, זהו מהלך שמייצר יציבות יחסית ומאפשר לכל השחקנים “לנשום”.
מנקודת המבט של ארצות הברית, יש רווח ברור: הפחתת לחץ בינלאומי, שליטה טובה יותר בתהליכים האזוריים והימנעות מהסתבכות צבאית רחבה ויקרה. עבור הממשל האמריקאי, זה גם הישג מדיני, ניהול משבר שמצטייר כהכלה ולא כהידרדרות.
לעומת זאת, עבור ישראל, התמונה מורכבת יותר. מצד אחד יש יתרון ברור של שקט זמני והפחתת עומס ביטחוני על העורף. מצד שני, הפסקת האש עלולה להביא לאובדן מומנטום מבצעי, צמצום חופש פעולה והפיכת הישגים זמניים לעובדות חדשות בשטח, אם הזמן מנוצל על ידי הצד השני להתארגנות מחדש.
בהקשר של איראן, ההשפעה תלויה בעיקר בזמן. הפסקת אש מאפשרת מרחב נשימה, שיקום יכולות, חיזוק קשרים אזוריים והמשך פעילות עקיפה. לכן, בטווח הביניים, איראן עשויה להרוויח בעיקר “זמן אסטרטגי” שמאפשר לה לשפר עמדות בלי עימות ישיר.
מי מרוויח יותר?
ארה״ב: מרוויחה הכי הרבה בטווח המיידי: יציבות, שליטה מדינית והימנעות מהסלמה.
איראן: מרוויחה בעיקר זמן להתארגנות ושיפור יכולות.
ישראל: מרוויחה שקט זמני, אך חשופה לסיכון של שחיקה אסטרטגית אם השקט מתארך בלי הסדרה אמיתית.
סיכום:
בטווח הקצר, ארצות הברית היא המרוויחה המרכזית.
בטווח הביניים, איראן יכולה לצמצם פערים דרך ניצול הזמן.
ישראל נמצאת באמצע: מרוויחה שקט, אך משלמת במחיר של זמן אסטרטגי וגמישות פעולה.
רוסיה מרוויחה כי נשמר מתח שמעלה מחירי אנרגיה ומסיח את ארצות הברית.
סין מרוויחה כי נמנע כאוס שפוגע בכלכלה, תוך שחיקה איטית של ארה״ב.
בשורה אחת: שתיהן נהנות ממצב של לא מלחמה – לא שלום, אלא מתח מבוקר.
ארהב מרוויחה? ביחס לצי הצבאי שנע בינואר בשלל תמונות פוטוגניות לאיזור ובמבחן התוצאה היא ניצחה בקושי קבוצה מליגה ב'.
היא נזקקת לשינוי דרסטי בתוספת הזמן אחרת תצטייר כ"חזקה בעולם לשעבר" ויש את סין שמאיימת על הבכורה