מדוע זה מצב מורכב שישראל לא במרכז?, במהפך אזורי של מלחמת ה-85/15, איראן משגרת כ 85% מהטילים והכטב"מים למדינות המפרץ שאינן מגיבות, ולישראל היא משגרת 15%.
המתקפות והאיומים מצד איראן כלפי מדינות המפרץ מציבים שאלה מרכזית: מדוע מדינות עשירות וחזקות כמו מדינות המפרץ אינן מגיבות בעוצמה צבאית ישירה? התשובה מורכבת ומשלבת שיקולים ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים וכל מדינה פועלת לפי האינטרסים שלה.
אם אכן רק כ־15% מהשיגורים מאיראן מופנים לישראל, המשמעות האזורית היא דרמטית: איראן מאותתת שישראל כבר אינה היעד הבלעדי או המרכזי, אלא חלק ממערכה רחבה יותר. הפניית רוב האש למדינות המפרץ, כמו סעודיה והאמירויות, מעידה על ניסיון לפגוע בלב הכלכלי והאנרגטי של האזור, ולא רק בעימות אידיאולוגי עם ישראל.
במילים אחרות, זו אסטרטגיה של לחץ עקיף: במקום להתמקד רק בישראל, איראן מרחיבה את זירת העימות כדי לערער יציבות אזורית, להשפיע על שווקי האנרגיה, ולערב שחקנים בינלאומיים.
עבור ישראל, זה מצב מורכב: מצד אחד, סופגת פחות אש ישירה; מצד שני, התפתחות של עימות אזורי רחב יותר שעלול להסלים ולהקיף אותה מכל הכיוונים, למשל: בידוד אזורי פוטנציאלי כאשר ישראל נתפסת כמי שנלחמת לבד בחזית מול איראן וזה מחליש את רעיון "החזית האזורית המשותפת", כאשר רוב השיגורים מופנים למדינות ערב והמפרציות זה עלול לטשטש את הנרטיב שישראל היא היעד המרכזי, ולהחליש את הלגיטימציה לפעולה ישראלית חריפה. זה גורם לחוסר יציבות אזורי מתמשך בלי הכרעה ברורה וקושי לבנות קואליציה גלויה נגד איראן.
לפי נתונים שמוערכים, שוגרו מאיראן למזרח התיכון (חוץ מישראל) נכון ל אמצע מרץ 2026, כ 1200 טילים ו 3900 כטב"מים, בעוד שלישראל שוגרו כ-300 טילים וכ-500 כטב"מים. לעבר איחוד האמירויות שיגרה איראן כ 300 טילים וכ-1550 כטב"מים, לכוויית שוגרו כ-250 טילים וכ-400 כטב"מים, לקטאר שוגרו כ 130 טילים ו-55 כטב"מים, לסעודיה שוגרו 25 טילים ו-70 כטב"מים ולבחריין שוגרו 120 טילים ו-200 כטב"מים.
ערב הסעודית היא היריבה המרכזית של איראן, אך דווקא היא נוקטת זהירות. לאחר מתקפות קודמות, כמו הפגיעה במתקני הנפט, הבינה ריאד כי עימות ישיר עלול לפגוע קשות בכלכלה שלה. בנוסף, בשנים האחרונות היא אף פתחה ערוצי הידברות עם טהראן בתיווך סין. האסטרטגיה הסעודית כיום היא הפחתת מתיחות כדי לשמור על יציבות פנימית ופיתוח כלכלי.
איחוד האמירויות פועל בגישה פרגמטית. למרות שותפותו הביטחונית עם המערב, הוא שומר גם על קשרים כלכליים עם איראן. דובאי, למשל, היא מרכז סחר שבו יש פעילות איראנית ענפה. לכן, תגובה חריפה עלולה לפגוע באינטרסים כלכליים. האמירויות מעדיפות “ניהול סיכונים” ולא הסלמה.
קטאר מקיימת מדיניות עצמאית וזהירה. היא חולקת עם איראן את אחד ממאגרי הגז הגדולים בעולם, ולכן יש לה אינטרס מובהק לשמור על יחסים יציבים. קטאר גם פועלת לעיתים כמתווכת אזורית, ולכן הימנעות מתגובה צבאית תורמת למעמדה הדיפלומטי.
כווית נוקטת מדיניות מאוזנת ושמרנית. היא חוששת במיוחד מהשלכות של מלחמה אזורית, בשל גודלה הקטן ומיקומה הגיאוגרפי. לכן, היא מעדיפה פתרונות דיפלומטיים והישענות על הגנה אמריקאית ולא יוזמת תגובות צבאיות.
עומאן ידועה כמתווכת שקטה באזור. היא שומרת על קשרים טובים עם כל הצדדים, כולל איראן, ומשמשת לא פעם ערוץ תקשורת חשאי בין יריבים. מדיניות זו מבוססת על ניטרליות, ולכן תגובה צבאית מנוגדת לאינטרס שלה.
בחריין היא חריגה מסוימת בשל עמדתה הנוקשה כלפי איראן, אך גם היא אינה ממהרת לפעול לבד. היא תלויה מאוד בתמיכה סעודית וביטחונית אמריקאית, ולכן פעולותיה מתואמות עם בעלי בריתה ולא נעשות באופן עצמאי.
לסיכום – בסופו של דבר, המסר הוא ברור: איראן משחקת כבר לא רק נגד ישראל, אלא נגד המערכת האזורית כולה. מדינות המפרץ אינן “שקטות” מתוך חולשה, אלא מתוך חישוב קר: עימות ישיר עם איראן עלול להוביל למלחמה רחבה, לפגיעה בכלכלה ולהתערבות אזורית ובינלאומית. לכן הן בוחרות בשילוב של הרתעה עקיפה, דיפלומטיה ושיתוף פעולה עם מעצמות, במקום תגובה צבאית ישירה.