ניהול במקום הכרעה: כך ישראל נשחקת בטבעת האש | טור דעה

ישראל אינה מנהלת עוד מלחמה אזורית, היא נשחקת בתוך מערכה שהיא עצמה אינה מגדירה.
כניסת החות’ים למערכה, גם אם בשלב זה במינון נמוך, כבר משנה את המפה האסטרטגית. שיגור טילים לעבר הדרום אינו אירוע טקטי, אלא פתיחת חזית נוספת.
החות’ים אינם רק שחקן משני, אלא זרוע אסטרטגית של איראן המרחיבה את המערכה לים האדום. אם ייפגע חופש השיט במצר באב אל-מנדב, המערכה תהפוך ממשבר ביטחוני למשבר כלכלי בינלאומי עם השפעה ישירה על מצרים ועל הסחר העולמי כולו.

זהו מעבר מאסטרטגיית שלוחות, לאסטרטגיית חנק אזורי

יש שאלה שחייבים לשאול: האם איראן מפעילה את הקלף האחרון, דרך החות’ים, כדי לבלום מהלך אמריקאי רחב יותר, ולכפות הסדרה באמצעות לחץ כלכלי אזורי ובינלאומי?

במקביל, מתגברים המאמצים להגיע להסדרה בין איראן לבין ארצות הברית, למרות פערים עמוקים. מדינות תווך: טורקיה, מצרים, סעודיה ופקיסטן, מנסות לתאם עמדות ואף לקדם מסלולי מו״מ ישירים ועקיפים. במקביל נשמעות בארה״ב אמירות כפולות, בין הצהרות תקיפות לבין מסרים המעידים כי מבחינתה הושגו חלק מהיעדים. גם בצד האיראני קיימת נכונות זהירה לדיאלוג, אך הפערים נותרו עמוקים, וישראל מעבירה מסרים נוקשים שמטרתם למנוע התקדמות מהירה.

איראן: הקצנה — אך גם סדקים פנימיים

איראן לא נחלשה, היא הקצינה. הנהגה שצמחה מתוך משמרות המהפכה מובילה קו אידיאולוגי ברור: כוח, התשה ורב-זירתיות.
“דו אלפקאר”, חרבו של עלי אבן אבי טאלב, אינו רק סמל דתי, אלא ביטוי לתפיסת עולם: צדק דרך כוח.

עם זאת, מתחת לפני השטח קיימים סדקים. המצב הכלכלי קשה מאוד, והנשיא מסעוד פזכיאן, מזהיר כי לא ניתן להמשיך במדיניות הנוכחית לאורך זמן. מדובר במחלוקת אמיתית בין הדרג האזרחי לבין משמרות המהפכה, גם אם האחרון הוא הגורם הדומיננטי.

המשך ההפצצות והחיסולים, לצד הלחץ הבינלאומי, עושים את שלהם ומגבירים את המאמץ להגיע להסדרה.
ועדיין, התמונה ברורה: איראן אינה תוקפת את ישראל ישירות, היא מקיפה אותה.

לבנון: שחיקה מתמשכת — ללא הכרעה

המערכה בדרום לבנון אינה רק מול חיזבאללה, אלא מול מציאות מדינתית חלשה. ממשלת לבנון אינה מצליחה, או אינה מעוניינת, לפרק את הארגון מנשקו, בעוד חיזבאללה שומר על יכולת צבאית משמעותית למרות הפגיעות שספג.

ישראל פועלת, אך בהיקף מוגבל. שליטה אפקטיבית מדרום לליטני דורשת החלטה מדינית רחבה וכוחות גדולים בהרבה.

המשמעות: חיזבאללה אינו רק ארגון, אלא מרכיב בתוך משוואה מדינתית שאינה מתפקדת.
התוצאה ברורה: לא הכרעה — אלא התשה.

הזירות הפעילות: מערכת אחת

המערכה אינה מתנהלת בזירה אחת, אלא במספר זירות במקביל:

• עזה – לחימה מתמשכת וסוגיית חטופים
• לבנון – שחיקה ללא הכרעה
• תימן – החות’ים פותחים חזית נוספת
• יהודה ושומרון – טרור, מתיחות ואובדן שליטה
• איראן – הנהגה שמפעילה את כלל הזירות
  
  זו אינה סדרת עימותים, אלא מערכת אחת מתואמת.

ריבוי זירות — המשמעות האמיתית

כאשר כל הזירות פועלות יחד, אין מדובר רק באתגר צבאי. גם צבא חזק אינו יכול להכריע בכל הזירות במקביל. דברי הרמטכ״ל על “שמיכה קצרה” אינם תיאור, אלא אזהרה.

והשאלה אינה רק צבאית, אלא הנהגתית: מהו סדר העדיפויות? ומהי האסטרטגיה?

העורף והצפון: המחיר האמיתי

העורף הישראלי ממשיך לשלם: אזעקות, חוסר מיגון ושחיקה מתמשכת. הצפון מתרוקן, אוכלוסייה מבקשת להתפנות והמדינה אינה נותנת מענה מספק.

מאות אלפי אזרחים חיים תחת איום מתמשך. הציבור אינו מודד הישגים צבאיים, אלא ביטחון אישי.

יהודה ושומרון: אנרכיה מסוכנת

המציאות ביהודה ושומרון אינה עוד “חיכוך מקומי”, אלא סימן לאיבוד שליטה. אירועי אלימות והתפרעויות של מתנחלים נגד האוכלוסייה המקומית אינם רק כשל מוסרי, אלא כשל שלטוני מובהק.

היעדר אכיפה מספקת יוצר תחושת אנרכיה בשטח ומערער את היציבות הביטחונית.

אם לא תינקט פעולה נחושה, גם היחסים עם ארצות הברית עלולים להישחק. סבלנותה של וושינגטון אינה בלתי מוגבלת.

במקביל, גם בתוך המערכת הפוליטית נשמעת הכרה במגבלות הכוח: “השמיכה קצרה” ואין די כוחות להתמודד עם כל הזירות.

כאשר המדינה אינה אוכפת חוק, היא מאבדת ריבונות בפועל.

שורה תחתונה

איראן פועלת לפי אסטרטגיה סדורה ורב-זירתית. המערכה מתרחבת. העורף נשחק.

וישראל?
פועלת, אך ללא תיעדוף ברור וללא כיוון אסטרטגי מגובש.
הציבור בישראל אינו מבקש הכרזות, אלא ביטחון.
והשאלה איננה מה הושג, אלא כמה זמן עוד ניתן להמשיך ולנהל מציאות של שחיקה.