המתרחש בסוריה איננו משבר מקומי ואינו תוצאה בלתי נמנעת של כאוס אזורי. זהו כישלון אסטרטגי מתמשך של ארצות הברית והקהילה הבינלאומית, שבחרו להעדיף אינטרסים קצרי טווח על פני אחריות מוסרית, יציבות אזורית והגנה על מיעוטים. הדרוזים, הנוצרים, העלווים והכורדים אינם “נזק אגבי” של המלחמה, הם מדד האמת לכל הסדר עתידי בסוריה.
הנתונים הדמוגרפיים ממחישים עד כמה גורל המיעוטים הפך לסימן שאלה מטריד: אוכלוסיית המיעוטים בסוריה הידלדלה מכ־9.5 מיליון בני אדם לכ־6 מיליון בלבד. הקהילה הנוצרית, שמנתה בעבר כשני מיליון נפש, הצטמצמה לכרבע מיליון בלבד, קריסה דמוגרפית שמוחקת נוכחות היסטורית בת אלפי שנים. גם הדרוזים נפגעו קשות: מכ־800 אלף לכ־600 אלף, תחת לחץ ביטחוני, כלכלי ופוליטי מתמשך. העלווים, היו הראשונים לשלם מחיר כבד בגלי האלימות במרץ אשתקד ולאחר מכן ננטשו לחלוטין. הכורדים, שותפי המערב במאבק בדאע״ש, ניצבים כיום מול לחץ צבאי גובר, בין היתר בעקבות גיבוי שקט לפעילות הצבא הטורקי, תוך עצימת עיניים אמריקאית מהשלכותיה ההרסניות.
המשבר הגיע לשיאו בטבח בדרוזים ביולי אשתקד, שכלל רצח אזרחים, חטיפות, הטלת סגר והגליית תושבי כ־38 כפרים דרוזיים. חלק מן הכפרים נהרסו וחלקם נותרו שוממים עד היום. אך גם מי שקיווה לראות שינוי במדיניות, קיבל הוכחה חדה נוספת: ב־8 בפברואר 2026 בוצע טבח נוסף בדרוזים בידי חיילים הכפופים לג׳ולאני.
הטבח ב־8 בפברואר אינו חריגה מביכה, אלא חתימה מדינית: זהו האופן שבו ג׳ולאני מפעיל כוח כלפי מיעוטים, כאשר אין עליו בלמים.
בלב הכישלון הזה ניצבת סוגיית ג׳ולאני, הנהנה מתמיכה גלויה וסמויה מארצות הברית, קטר ותורכיה. התמיכה מוצגת כפרגמטית וככזו שנועדה לייצב את סוריה, אך בפועל היא מעניקה לגיטימציה מוקדמת לגורם שאינו מחויב בבירור להגנת מיעוטים. אירועי יולי ואירועי 8 בפברואר ממחישים כי מדובר בהחלטה מודעת להמר על חשבון אוכלוסיות חסרות הגנה.
הכישלון האמריקאי אינו מוסרי בלבד, אלא אסטרטגי. מדיניות שמדלגת מעל סוגיית המיעוטים יוצרת ואקום ביטחוני שממולא על ידי מיליציות וגורמים אזוריים, עוינים. יציבות אינה יכולה להיבנות על דילול אוכלוסיות, גירוש שקט והפקרת קהילות עתיקות. הדפוס הזה בולט גם בזירה הכלכלית: הכנסת חברת שברון, לפעילות בתפוקת הנפט, ממחישה נכונות אמריקאית להקריב עקרונות מוצהרים לטובת אינטרסים צרים, כפי שנעשה בעבר מול המפגינים באיראן, חרף הבטחות פומביות.
אך לא רק המעצמות נכשלות. נעדר כמעט לחלוטין גם הקול המוסרי של הוותיקן. דילול אוכלוסיית הנוצרים במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, הפגיעות הקשות בכהני דת נוצרים והרס שיטתי של כנסיות ומקומות קדושים בידי דאע״ש, אינם פרק סגור מן העבר אלא תהליך מתמשך. שתיקה או הסתפקות בהצהרות כלליות, מעמיקות את תחושת ההפקרה. נוכח הסכנה הממשית להיעלמות הנוכחות הנוצרית מסוריה, הוותיקן מחויב לנקוט פעולה ברורה: קול מוסרי חד, לחץ דיפלומטי ורתימת הקהילה הבינלאומית למניעת נטישה כפויה של נוצרים ממולדתם ההיסטורית.
מנגד, בולטת המחויבות הישראלית. מינוי האלוף ג׳סאן עליאן, שמילא תפקיד של מתאם הפעולות, כפרוייקטור לענייני הדרוזים והמיעוטים בסוריה, משדר מסר ברור של אחריות אזורית ותפיסה אסטרטגית, שלפיה ביטחון המיעוטים הוא רכיב יסוד ביציבות הביטחונית.
מכאן נגזר תנאי חד וברור: כל הסכם עתידי בסוריה שאינו כולל ערבויות מחייבות, דינו כישלון. שלטון ג׳ולאני, אם הוא מבקש לגיטימציה בינלאומית, חייב להתחייב בפועל לביטחון המיעוטים, להגנה על המקומות הקדושים, לשחרור מיידי של כלל החטופים ולהחזרת העקורים לבתיהם, בליווי מנגנון פיקוח בינלאומי מחייב. אירועי יולי ו־8 בפברואר, מוכיחים כי הצהרות אינן תחליף למעשים.
אם ארצות הברית, אירופה והעולם הנוצרי מבקשים סוריה יציבה, עליהם להפנים אמת פשוטה: אין יציבות בלי מיעוטים בטוחים ובלי קול מוסרי שאינו שותק. מי שמוכן לקבל סוריה בלי מיעוטים, מקבל מראש סוריה בלי יציבות.