איראן תחילה, עזה בניהול: סדר העדיפות האמריקאי והכפייה האפשרית על ישראל | טור דעה

מעל כל הזירות, ההכרעה אחת: החלטתו האישית של טראמפ

המדיניות האמריקאית במזרח התיכון מתכנסת כיום להיררכיה ברורה: איראן בראש, עזה שנייה, ואילו סוריה ולבנון נדחקות לשוליים. בתוך סדר עדיפויות זה מתחדדת שאלה מרכזית בירושלים: האם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, עלול לכפות על ישראל מהלכים בעזה כחלק מחבילה אזורית רחבה יותר? התשובה מורכבת: כן, אך בגבולות ברורים ותמיד כחלק מעסקה.

איראן – הזירה הקובעת

איראן היא האתגר האסטרטגי העליון מבחינת וושינגטון. ארצות הברית השלימה בשבועות האחרונים צבירת כוח מלאה ומבצעית: נושאת מטוסים, שש ספינות המצוידות בטילי טומהוק, צוללות התקפיות, מטוסי תדלוק ארוכי־טווח, בסיסים פעילים בקטר, בחריין ויוון, וכן פריסה של מפציצים כבדים מסוג B-2 ו-B-52, המסוגלים לשאת חימוש חודר בונקרים. בהיקפו וביכולותיו, כוח זה שקול ואף עולה על חיל האוויר הישראלי ומטרתו להעביר מסר חד לאיראן: האופציה הצבאית מוכנה וניתנת להפעלה בכל עת.

במקביל, נשמר ערוץ דיפלומטי בהובלת סטיב ויטקוף, שמטרתו להביא להסדר הכולל הפסקת העשרת אורניום, הוצאת החומר המועשר למדינה מוסכמת, טיפול בתוכנית הטילים הבליסטיים והפסקת הסיוע לפרוקסי. זהו ניסיון להשיג תוצאה ללא מלחמה, אך תחת איום אמין.

בוושינגטון קיימת גם תפיסה שלפיה מהלך צבאי קצר, ממוקד ובעוצמה גבוהה עשוי לערער את המשטר האיראני ולעודד מחאה פנימית. עם זאת, האמריקאים מודעים גם לסיכון של קריסה לא מבוקרת ווואקום שלטוני ומכאן הזהירות, חרף הצטברות הכוח.

נקודת ההכרעה: טראמפ מחליט

מעל כל ההיערכויות והתרחישים עומד גורם אחד מכריע: החלטתו האישית של טראמפ. בניגוד לנשיאים קודמים, הוא מרכז בידיו את ההכרעה, במיוחד מול איראן. לא הפנטגון, לא מחלקת המדינה ולא בעלי הברית יקבעו אם וכיצד יופעל הכוח; ההחלטה תלויה בשיקוליו של טראמפ, המשלבים אינטרס אמריקאי, שיקול פוליטי ותפיסת “דיל” אישית. המערכת כולה נערכת, אך רגע ההפעלה, או ההימנעות ממנה, מצוי בידיו.

עזה – ניהול והסדרה

עזה מדורגת שנייה, לא כזירת הכרעה צבאית אלא כזירת ניהול והסדרה. טראמפ רואה בה בעיה שיש להזיז מהשולחן כדי לפנות קשב לאיראן, ולכן ייתכן שיפעיל לחץ גם על ישראל.

פוטנציאל הכפייה מתמקד בשלושה תחומים: הרחבת הסיוע ההומניטרי ופתיחת מעברים; התחלת שיקום אזרחי מוגבל באמצעות מנגנון טכנוקרטי בינלאומי; והחזרת אוכלוסייה לעזה באופן מדורג ומבוקר, תחת פיקוח אמריקאי ובידוק ביטחוני. לא מדובר בחזרה המונית ולא במהלך מדיני בלתי הפיך.

עם זאת, טראמפ לא יכפה מהלך שיחזיר את חמאס ככוח צבאי, לא יפגע בעליונות הביטחונית הישראלית, ולא יפעל ללא תמורה. כל לחץ יגיע כחלק מעסקה, גיבוי בזירה האיראנית, חופש פעולה מול חיזבאללה, או הישג מדיני אחר. פגישות סטיב ויטקוף, ג׳ארד קושנר ו־בנימין נתניהו מחזקות הערכה זו. במקביל, סוגיית החטוף־החלל רון גרויאלי עומדת על הפרק.

סוריה ולבנון – זירות שוליות עם פוטנציאל הסלמה

בסוריה ניכרת עייפות אסטרטגית אמריקאית. וושינגטון ויתרה בפועל על סוגיית המיעוטים, כולל הכורדים, כחלק מהבנות עם טורקיה וסעודיה. ישראל, מנגד, אינה מוותרת על הדרוזים בדרום סוריה ודורשת שימור כוח העדה ופתיחת מסדרון הומניטרי. ארה״ב מגבה, אך אינה מובילה.

לבנון נותרה זירה משנית, כל עוד אין עימות רחב. ארה״ב מאפשרת לישראל חופש פעולה, והקהילה הבינלאומית משלימה עם המציאות. אולם תקיפה אמריקאית באיראן עלולה להפוך את לבנון למוקד, אם חיזבאללה ייגרר לתגובה כחלק מהאסטרטגיה האיראנית.

סיכום

האסטרטגיה האמריקאית ברורה: איראן כהכרעה, עזה כהסדרה, והיתר – ניהול סיכונים. טראמפ עשוי לכפות על ישראל צעדים אזרחיים בעזה, אך לא מהלך שיערער את ביטחונה. במיוחד מול איראן, לא מדובר בשאלת יכולת, אלא בשאלת רצון. והרצון הזה מצוי בידיו של טראמפ.