אַרְצִי שִׁנְּתָה פָּנֶיהָ

אוּרִי שָׁרוֹן מחיפה תּוֹהֶה מָה קוֹרֶה לְאַרְצֵנוּ וְשׁוֹאֵל לְאָן פָּנֶיהָ. וְעַל כָּךְ כָּתַב כָּךְ:

א
אַרְצִי שֶׁלִּי שִׁנְּתָה פָּנֶיהָ
כִּמְאַבֶּדֶת אֶת דַּרְכָּהּ.
הִיא לֹא רוֹאָה מָה לְפָנֶיהָ,
בְּעוֹד דַּרְכָּהּ כֹּה ארוכה.
ב
אַרְצִי שֶׁלִּי וַדַּאי חוֹשֶׁבֶת
שֶׁזּוֹ דַּרְכָּהּ הַנְּכוֹנָה.
אֲבָל הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת
הִיא כְּבָר שִׁנְּתָה אֶת כִּוּוּנָהּ.
ג
מֵעַל גִּבְעַת רָם – הַשַּׁבְשֶׁבֶת
כְּבָר מַשְׁמִיעָה שְׁלַל חֲרִיקוֹת.
הֵן מִי לְחֶסֶד, מִי "לָשֶׁבֶת"…
לְמִי תּוֹדָה; לְמִי שְׁרִיקוֹת.
ד
אַרְצִי שֶׁלִּי, סַדְנַת מוֹלֶדֶת,
לֹא הִסְתַּיְּמוּ בָּהּ מִלְחָמוֹת.
הִיא מֵעַצְמָהּ עִתִּים סוֹלֶדֶת;
מִקְצוֹעָנִית בגחמות.
ה
גְּוָנַי חֶבְרָה לְמִתְיַשְּׁבֶיהָ
מִן הַלָּבָן עַד הַשָּׁחוֹר.
כולם נִמְנִים עַל אוֹהֲבֶיהָ;
חֶלְקָם נוֹפְלִים הֵם לְאָחוֹר.
ו
שָׁם בַּמְּרוֹמִים יוֹשֵׁב אֱלֹהַּ;
בַּמַּאי שֶׁל תיאטרון בובות.
הוּא מִשְׁתַּדֵּל מִשָּׁם לקלוע,
אַךְ תּוֹצְאוֹתָיו אֵינָן רַבּוֹת.
ז
אַחֶרֶת אֵיךְ יַסְבִּיר לַיֶּלֶד
עַל מָה רָבִים שָׁם "הַגְּדוֹלִים"?
הֵן טֶרֶם עוֹד הִגְלִיד הַגֶּלֶד,
אַךְ הֵם לָרִיב לֹא חֲדֵלִים.
ח
אַרְצִי שֶׁלִּי, לְאָן פָּנַיִךְ?
הֲרֵי אֲנִי כָּאן עימדך.
הֱיִי דְּרוּכָה; פִּקְחִי עֵינַיִךְ.
גַּלִּי גַּם לִי אֵי עֲתִידֵךְ!…