הסתיו חמים, הגשם מתעכב • זמן טוב להתמסר, להתגמש ולהרגיש כמו בודהה

השנה הסתיו מרגיש אחרת. החום עדיין כאן, הגשמים מאחרים, והאדמה מתבלבלת, לא יודעת אם לפרוח או להירגע. אבל אולי דווקא בזה מסתתרת התובנה, האפשרות ללמוד מהטבע איך להסתגל בעדינות למה שיש, גם אם זה לא בדיוק מה שתכנַנו.

לשחרר שליטה לנשום ולזרום

באופן רשמי, הסתיו הוא עונת מעבר. לא קיץ ולא חורף, זמן של ניקוי, איסוף ושקט. אבל כשהטמפרטורות עולות והגשם מתעכב, אנחנו נדרשים למצוא איזון חדש, גם בעציצים שעל אדן החלון וגם בלב.

אני רוצה להזמין אתכם לעצור לרגע, להביט במתרחש ולהזכיר לעצמנו, שלמרות שיש הרבה מאבקים סביבנו ובתוכנו, החיים אינם אמורים להיות מאבק אלא הזדמנות נפלאה לחוות עולם רגשי, מחשבתי, תחושתי, חזותי, רחב ומרתק. כשאנחנו מקבלים את הקצב של החיים כפי שהם זורמים בכל רגע, כמו סידהרתא מול הנהר, משהו בלב נרגע. יש עונות שבהן הצמיחה נראית לעין, ויש עונות שבהן הצמיחה מתרחשת בשקט, מתחת לפני השטח ורק מאוחר יותר מתגלה. גם כשהגשם מתעכב השורשים עובדים, הטבע מתכונן והצמיחה מלמדת אותנו דרך של סובלנות וגמישות, דרך בה כל דבר מגיע בזמנו.

מי הוא סידהרתא? הסיפור הוא כזה. לפני שנים רבות בארץ הודו הרחוקה, עוד לפני שהיה שם בודהה, עמד הנסיך הצעיר בשם סידהרתא על גשר קטן מעל נהר. המים זרמו מתחתיו ללא הפסקה, נוגעים בכל סלע וממשיכים הלאה. הוא היה בתקופה משברית, והתבונן במים שעות ארוכות. פתאום הוא הבין משהו פשוט ועמוק. הנהר אינו נאבק כשהוא זורם בדרכו, הוא פשוט זורם בעוצמה רכה שמקבלת הכול, מחבקת גם את הסלע הקשה וגם את האדמה הרכה.

סידהרתא גאוטמה נולד בממלכת שאקיה בצפון הודו, מקום בו היום נמצאת נפאל. אביו, המלך שודודנה, ניסה לשמור עליו בתוך הארמון ולמנוע ממנו לראות סבל, כי בחוץ ברחובות היה עוני רב ומחלות. בגיל 16 התחתן עם נסיכה ממדינה שכנה, בשם יאשודרה. כעשר שנים אחר כך נולד להם בן יחיד בשם ראהולה, במשמעות של "החוסם", זה שימנע מבעלה שהיה בחוסר שקט, ללכת ממנה. אבל הוא לא מנע, ובאחד הלילות כשהיה בגיל 29, סידהרתא עוזב את הארמון ויוצא למסע לחפש תשובה למניעת הסבל. לראשונה בחייו הוא נתקל באנשים סובלים, ראה זקנים מתים והחליט להמשיך את מסעו עד שימצא את הדרך המוארת.

במשך שש שנים, הוא העביר את עצמו את מה שהיה מקובל עד אז כדרך להתעוררות רוחנית, סיגופים ומדיטציה. ואז מצא את העץ הקדוש שלו, סוג של פיקוס ענק ומקודש, ישב תחת העץ ופתאום הגיע להארה. ההארה היא תובנה עמוקה על טבע הסבל, מקורו, האפשרות והדרך לסיים את הסבל. מה הוא גילה שהפך אותו לבודהה, למואר? הוא ראה את מעגל הלידה, מוות ולידה מחדש, מעגל הסמסרה,  והבין כיצד להשתחרר ממנו. ההארה הייתה על ארבעה דברים מרכזיים להם הוא קרא ארבע האמתות.
הראשון הוא הבנת הטבע של הסבל, הדוקהה. כל החיים כרוכים בסבל, לידה, זקנה, מחלה, מוות, וגם חוסר סיפוק וריקנות. השני היה זה שהוא הבין את מקור הסבל, וקרא לזה סמודהיה. שורש הסבל להבנתו הוא הצימאון לעוד. תשוקה, השתוקקות והיאחזות. הוא קרא לזה תאנהא. הנקודה השלישית היתה זאת בה הבין את האפשרות להפסיק את הסבל, וקרא לזה נירודה. ברביעית הבין שאפשר להפסיק את מעגל הסבל על ידי כיבוי התשוקה וההיאחזות. זה מוביל לנירוונה. לשלווה ולסיום הסבל, וקרא לזה מאגה.

להפסיק לרדוף אחרי החומר

הדרך לחיים ללא סבל, לפי השיטה המוארת של בודהה, עוברת בשמונה נתיבים נאצלים המכילים חכמה, מוסר ותרגול מנטלי.

יש שם התבוננות על המציאות, על הארעיות, על הקארמה, אותו רעיון שלכל תוצאה יש סיבה והיא עוברת איתך מגלגול חיים אחד למשנהו, יש שם כוונות טובות, חמלה, ויתור על תאווה, ויתור על אלימות, יש שם דיבור נכון בלי רכילות ובלי שקרים, בלי לפגוע, ובכלל לא לדבר סתם אלא רק כשיש באמת מה להגיד ושנאמר באהבה ובחמלה, יש שם הכוונה לפעול בדרך מוסרית, לא להרוג, לא לגנוב, לא לפגוע בזולת ולהתפרנס בלי שזה מזיק, משמע לא לעבוד במשהו שעלול לפגוע באחרים. על כל אלה יש תרגול, מאמץ במידה הנכונה, טיפוח החיובי ודחיית השלילי, הקשבה, ריכוז, תשומת לב למחשבות, לרגשות ולגוף, תשומת לב לתודעה, ותרגילי מדיטציה עמוקה שיובילו לשלווה מלאה. את כל אלה צריך לטפח במקביל, למצוא את האיזון בין חכמה, מוסר ומדיטציה, בין הגוף, הרגש המחשבה, התודעה והנפש. מאז המואר, הבודהה, הקדיש חייו ללמד את הדרך שלו למניעת הסבל.

כשהרמן הסה כתב על סידהרתא, הוא הוסיף את השלב בו הנסיך הצעיר היה משועבד לחומר, לתשוקה לאותה אישה, קאמלה, הסוחרת העשירה שתמכה בו כלכלית ולימדה אותו על אהבה. אולי כי זה יותר מתאים לעולם המערבי, ההתמכרות לעבודה, למתח, לכסף, לחדשות, לאנשים בעלי עוצמה, וההתרחקות מהשקט הפנימי. בבודהיזם אין "אישה עשירה". סידהרתא ההיסטורי עזב את אשתו יאשודרה ובנו כדי לצאת למסע ואחרי שנים של סבל וסיגופים הגיע להארה. אבל בשני הסיפורים יש נהר, יש זרימה של מים שמלמדת התמדה, סובלנות, שקיפות, טוהר והתמודדות רכה ללא מאבק.

לפרוח בתקופה של חוסר וודאות

החוויה הזו מזכירה את הסתיו שכאילו הגיע, אבל בעצם עדיין לא לגמרי כאן. מזג האוויר חם, מבלבל, עם מעט מאד גשמים. נדמה שכמו שהמים זורמים בסבלנות ובהתמדה בנתיבי הנהר, למרות שהסלעים מעכבים אותם, השנה הטבע, הסתיו המאחר, מזמינים גם אותנו ללמוד סבלנות וגמישות. לא תמיד הדברים מתרחשים בזמן שאנו רגילים לו, לא תמיד זה מתרחש כמו שאנחנו חושבים שצריך, אבל הזרימה ממשיכה, פעם בגלוי ופעם בנסתר.

בימים האלה אפשר לשתול במרפסת שמש או בגינה, עשבי תיבול שאוהבים חום כמו בזיליקום, רוזמרין, נענע ולימונית. הם צמחים עמידים שמפיצים ריח מרגיע ומלמדים אותנו צמיחה ושלווה גם כשהתנאים מאתגרים. אפשר לשתול פרחים כמו קלנדולה (ציפורני חתול), פטוניה שמוסיפה צבע וחיוניות ומזכירה לנו שגם בעונות של חוסר ודאות אפשר לפרוח. על אדן החלון אפשר לשתול צמחים קטנים וירוקים כמו בצל ירוק, חסות צעירות, רוקט, כוסברה ופטרוזיליה. הם זקוקים לפחות שמש ונותנים גינת תבלינים וירק שמזמינה את הטבע אל הבית. משום שהעונה חמה ויבשה כדאי לדאוג להשקיה קלה אך סדירה בבוקר או בערב כשהחום נמוך. לוודא שיש אדמה טובה ששומרת לחות, או לערבב קומפוסט באדמה. כאשר נעקוב אחרי העלים, נבחין כשהם נרפים או נוטים, נראה שהם שולחים סימן, בדיוק כמו הגוף שלנו, שמבקש תשומת לב עדינה.

הצמחים מזכירים לנו, כמו הנהר של סידהרתא, שהחיים אינם תמיד לפי התכנית. לפעמים הגשם מתעכב, לפעמים השמש חזקה מדי, אבל השורשים עובדים בשקט, והצמח ממשיך לגדול. כך גם אנחנו אם נרשה לעצמנו סבלנות, הקשבה וגמישות, ונאפשר צמיחה גם בתנאים לא מושלמים.

הסתיו הזה מזכיר לנו להיות כאן עכשיו, לתת לעצמנו לגדול, ולזכור שהפריחה של כל אחד ואחת מאתנו מגיעה בדיוק בזמן, כמו שתילי הסתיו שלנו במרפסת ועל אדן החלון.

לראות שהצמיחה נמשכת בשקט

הטבע הוא מורה. יש רגעים שבהם אנחנו מביטים בשקט סביבנו על ענף שמתעקם אל האור, על עלה שנושר בלי התנגדות, ומבינים שהטבע מלמד אותנו בלי מילים. הוא לא ממהר, לא מתנצל, לא מתנגד לשינוי. הוא פשוט הוא. בעולם שמודד תוצאות ומהירות, הטבע מזכיר לנו לחזור לקצב הפנימי שלנו. כמו עונה שמתחלפת, גם אנחנו עוברים מחזוריות של לבלוב ושחרור, של פריחה ונשירה. אולי שיעור החיים הפשוט ביותר הוא גם העמוק ביותר. לדעת מתי לשתול, מתי לפרוח, ומתי פשוט לנוח במרחב הפנימי.

נחזור לרגע קצר לבודהה, המצב המואר הזה שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להגיע אליו אם נסכים לחיות בהכלה של כאן ועכשיו. מסופר שיום אחד בודהה ישב על שפת נהר וצפה במים הזורמים. תלמידו ניגש אליו ושאל: “מה אתה רואה, מורי?” בודהה חייך ואמר: “אני רואה איך הנהר יודע לנוע גם כשהסלעים מנסים לעצור אותו. הוא לא נלחם, רק משנה כיוון. אני רואה איך הוא ממשיך לזרום, לא שואל לאן, לא כמה זמן, רק זורם.” תלמידו שתק רגע, ואז שאל: “ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו?” בודהה הביט בו ואמר: “שכשאנחנו מפסיקים לנסות לשלוט בזרימה, היא עצמה נושאת אותנו אל המקום הנכון.”

הסתיו של עכשיו מבקש שנשחרר שליטה, כמו מבקש שלא נלחם בזה. אמנם חם מהרגיל, אבל כדאי לא להיאבק במה שלא קורה, אלא להקשיב לקצב החדש של החיים, להבחין במה שכן קורה, התהליך של הטבע העכשווי שמתנהל לפי הכללים שלו ולא דווקא לפי הכללים שלנו. השתילים של הסתיו מזכירים לנו להיות הקשבה למציאות בגמישות, לפעול ולצמוח גם כשהתנאים אחרים מהצפוי. כמו הצמח, גם אנחנו נדרשים להכות שורש בתוך חוסר ודאות ולהיות מוכנים לגדול. הטבע לא טועה, הוא פשוט משנה את צורת הזרימה שלו. דומה שעכשיו זה הזמן שלנו ללמוד ממנו לשחרר, לנשום, להתחבר למעגל הקיום של צמיחה ומנוחה להתקיים, ולתת ללב, לאהבה, לחמלה ולתקווה, להיות הנהר שזורם בחיינו בהתמדה.