דריה הכי רצתה שיהיה לבנותיה את הבית שלא היה לה • בבית הזה היא נרצחה • וידאו

(חי פה) – דריה לייטל ז"ל, נרצחה ע"י בעלה לפני כחודשיים והותירה אחריה שלוש ילדות קטנות והרבה אנשים כואבים. בסביבתה הקרובה ובין חברותיה מנסים, בתוך ההלם והצער העמוק, להנציח אותה בכל דרך ולספר עליה, על האמא, האישה והחברה שהיתה, ובכך גם לאפשר, בעיקר לבנותיה, להכיר את אמא שלהן גם לאחר מותה.

חודשיים חלפו

חודשיים חלפו מאז נרצחה דריה (דאשה) לייטל. זה היה ביום שישי (17/3/23) בשעות הבוקר המוקדמות בביתה שבחיפה, רצח שהשאיר הרבה אנשים המומים וכואבים ושלוש ילדות צעירות (3 ,5 ,8) יתומות מאימן.

ד"ר דניאלה מזור, חברתה הקרובה של דריה ז"ל, מספרת שמעבר להיותן חברות טובות, היו משפחה אחת עבור השנייה. ערב לפני הרצח עוד בילו יחד עם הילדות בביתה של דניאלה, שלא העלתה בדעתה שזו תהיה הפעם האחרונה.

ניסינו להבין מדניאלה אם היה משהו שהתפספס בדרך, האם הכתובת היתה על הקיר, ועוד יותר מכך רצינו לשמוע ממנה על דריה, האישה, האמא והחברה שהיתה, עד שחייה נגדעו ברגע אחד אכזרי ונורא, ע"י מי שהיה אמור להיות האדם הקרוב לה ביותר, בעלה ואבי בנותיה.

אותו אדם שגם כאשר היתה לו, כנראה, הזדמנות לסגת, בחר לשוב ולסיים את חייה במכת פטיש קטלנית, אחריה כבר לא היה לה סיכוי. את כל זאת עשה בסלון ביתם המשותף, בבית שהיה אמור להיות מקום בטוח ומגונן לה ולבנותיה.

◄אמא אוהבת, מעניקה ואכפתית לבנותיה • וידאו

רצתה להיאחז בחיים

דניאלה לא מתרגלת לדבר על דאשה בלשון עבר. היא מדברת עליה באהבה גדולה, מספרת כמה מסורה היתה לבנותיה, כמה הרעיפה עליהן והקדישה להן זמן ותשומת לב, כשהיא מקפידה להעניק להן שווה בשווה, שירגישו אהובות וחשובות עד אין קץ.

עיניה של דניאלה מלאות בעצב לאורך כל השיחה על דריה, אך במקביל עולה על פניה חיוכה הרחב והשובה כשהיא נזכרת ברגעים הרבים והיפים שחלקו יחד. ניכר שחשוב לדניאלה לספר לעולם על חברתה, כדי שכמה שיותר אנשים ידעו כמה מיוחדת ונהדרת היא היתה.

אני רואה אותה בכל מקום

"דאשה היא חברה מאוד טובה ואמא נפלאה. היא גידלה את הבנות שלה בכל כך הרבה אהבה, נתינה ואכפתיות. היא יצרה להן סביבה של חברות ומשפחות שעוטפות אותן. היא למדה פסיכולוגיה, רקדה מצ'טה ולמדה ספרדית. דיברנו הרבה על החיים ואני חושבת שהיא רצתה להיאחז בחיים וניסתה בכל מיני דרכים להוציא את עצמה מהגיהינום שהיא עוברת ושבו לא שיתפה אותנו. היא הקיפה את עצמה בחברות ובנתה אווירה וסביבה טובה ובריאה. היא אישה טובה, חכמה, מבריקה, יפיפייה ומהממת"." היא אומרת.

"אני רואה אותה בכל מקום שאליו אני הולכת, בסופר, בפארקים, היא חלק מהנוף הכרמליסטי, וזה אולי חלק מהקושי הגדול שלנו להשלים עם האובדן שלה".

◄"הבנתי שדאשה היתה אלופה בהסתרה" • וידאו

ראיתי שלא טוב לה, אבל לרגע לא חשבתי על רצח

"אחד הדברים שגיליתי והבנתי אחרי הרצח, לצערי, הוא שדאשה היתה אלופה בהסתרה. היא תמיד נראתה שמחה ופיזרה חיוכים. אבל את כל אחת מהחברות היא שיתפה בפיסה קטנה. היום, כשאני שומעת מה סיפרה, אני מנסה לחבר את הפאזל, בתקווה להבין יותר.

היו לה חיים קשים בנישואין, אבל עוד לפני זה, היתה לה ילדות קשה וגיל התבגרות קשה. היא איבדה את אימה בגיל קטן ואבא שלה לא טיפל בה ולא גידל אותה, היא הוצאה מהבית כילדה קטנה וגדלה במשפחות אומנה. המשפחה האחרונה הייתה משפחת לייטל, משפחתו של הרוצח.

זו גם הסיבה שהיא דאגה להקים משפחה יפה ועשתה הכל כדי לא להחסיר כלום מהבנות, ורצתה כל כך שיהיה להן בית חם, אוהב ובטוח. לכן גם לא רצתה לפרק את המשפחה והעדיפה לסבול בשקט ולהסתיר את מה שהיא עוברת".

על השאלה אם היו סימנים מקדימים, אומרת דניאלה שאי אפשר היה לראות שהמצב כל כך חמור. כן אפשר היה לראות שלא טוב לה. "לרגע לא חשבתי על רצח", היא אומרת.

החיים בלי אמא

"יש משהו שאני כן מתחרטת עליו, וזה שלא שאלתי יותר. אבל דאשה גם היתה מופנמת, ולא ממש שיתפה. אני זוכרת שיום אחד דיברנו על החיים בלי אמא, כי שתינו איבדנו את האימהות שלנו בגיל קטן וחווינו את האובדן הזה. אני זוכרת שבכינו והתחבקנו ובזה זה נגמר. היא סימנה שהיא לא רוצה לדבר יותר.

לא יכולנו למנוע את הרצח, לא אני ולא דאשה, היחיד שיכול היה למנוע אותו זה הרוצח. היום אני חושבת שכן צריך לשאול יותר ולהסתכל מסביב על הדברים ולהתעניין יותר. משהו שכן ייסר אותי הוא שביום חמישי, ערב הרצח, כשבילינו יחד עם הבנות בביתי, קבענו לצאת ביום שלישי אח"כ ביחד, וחשבתי ודמיינתי מה היא היתה יכולה לספר לי. אולי היתה בשלה לספר לי את הסיפור… זו שיחה שניהלתי הרבה עם עצמי אחרי מותה".

◄ אין מענה מספק לקורבנות ולנשים במערכות יחסים אלימות" • וידאו

לא להאשים את הקורבן

בעבר דאשה הגישה נגדו תלונה, אחרי שחנק אותה ואיים לרצוח אותה, בעקבות כך הוצא נגדו צו הרחקה. דניאלה מספרת שבתקופה שהיתה בלעדיו דריה פרחה. "הסיפור שלה היה מוכר למשטרה ולרווחה, כי הוא היה פוגש את הילדות במרכז קשר, אבל כנראה שהדברים פועלים קצת לאט". היא אומרת.

"באותו יום של הרצח לא יצא לי להגיד את זה, אבל עכשיו כשאני צלולה ורגועה יותר, אני רוצה לומר שצריך להחזיר לחברה ולכולם את האחריות למה שקורה ולא להאשים את הקורבן".

"דאשה נכנסה ללב של כל כך הרבה אנשים"

כולם רוצים לעזור

"אחרי הרצח התראיינתי והרבה פנו אליי כי אני קרובה לדאשה ואחד הדברים המדהימים שקרו הוא שהרבה אנשים שהיו חלק מהחיים שלה וקרובים אליה, מאוד רוצים לעזור. פונים אליי ושואלים מה צריכות הבנות, ובאמת כל החברות מתגייסות, נרתמות ונותנות באהבה. העניין הזה אומר לא רק כמה שהחברים של דאשה טובים, אלא כמה אהבה היא יצרה סביבה וכמה הרגישו שהאירוע הזה קרוב אליהם. כי זו היתה דאשה עבור כולנו. היא נכנסה ללב של כל כך הרבה אנשים ואנחנו כולנו נמשיך ללוות את הילדות. עכשיו צריך לדאוג להן ואנחנו כאן בשבילן.

מאוד חשוב לי גם לציין ולהודות לכל מי שנענה ועזר בטורניר שקיימנו לזכרה – לוורדית ומיכל מויצו שמשתפות פעולה, וללארה יו"ר עמותת נרצחים ונרצחות שבתה נרצחה ע"י בן זוגה לפני מספר שנים בחיפה".

◄ לוקח זמן להתמודד עם האובדן • וידאו

זו משפחה שחוטפת וחוטפת ואין להם הפריווילגיה לנוח

"הנושא של אובדן מוכר לי, לא מזמן איבדתיעוד חברה, בנסיבות אחרות, טבעיות, אבל עצובות מאוד. זה לוקח זמן ומעברים, תחושות של כעס ושל אשמה ולנסות להבין. אני הלכתי למקומות של לעשות. ארגנתי את האירוע של הטורניר והקמתי דף פייסבוק יחד עם החברה גאולה, לזכרה של דאשה, גייסתי בגדים לילדות.

אני יודעת שזה לא עוזר וזה עדיין לא נתפס, אבל ליבי יוצא גם להורים של הרוצח, שהם איבדו בת, כי דאשה גדלה אצלם כבת, ואיבדו בן כי הוא זה שעשה את זה, ולפני שנים הם איבדו את בתם אביגיל בפיגוע.

זו משפחה שחוטפת וחוטפת ואין להם שום פרווילגיה לנוח, הם עכשיו נקראו לשדה הקרב והם צריכים לגדל את הבנות, אז אני חושבת שיש הרבה מעגלים כאובים. הבת שלי בת הארבע בכתה וסיפרה שהיא מתגעגעת לדאשה והבנתי שגם לה עצוב. הצוותים בגן ובבתי הספר ואנחנו עובדים בלהנציח את דאשה ולעשות הכל כדי למנוע את הרצח הבא, שלצערנו מקדים אותנו בכמה צעדים".

שהילדות יכירו את אמא

"דף הפייסבוק שהקמנו אני וגאולה שגם היתה חברה קרובה של דאשה, נועד לשמש מידע וזיכרונות לבנות כשיגדלו וירצו להכיר ולדעת מי היתה אימן. אנחנו רוצות שהן יכירו אותה דרכינו כי אנחנו מכירות אותה, יודעות מה אהבה ומה רצתה.

גם כי יש משהו שמדאיג אותי וזה התקשורת. כותבים הרבה דברים שיכולים להשליך על הבנות ולגרום להן לחוש אשמה. לדוגמה, במקומות מסוימים כתבו שאחת הילדות התעוררה ודאשה ניגשה להרדים אותה ואחרי שהרדימה אותה הלכה לסלון וראתה את הרוצח שותה. דבר שגרם לוויכוח בין השניים ואז הוא רצח אותה. אני חוששת שאחת הבנות או שלושתן, כשיגדלו ויקראו את מה שנכתב, עלולות להאישם את עצמן ולהגיד "אם לא הייתי מתעוררת זה לא היה קורה ואמא לא היתה נרצחת". זה מסוג דברים שאני רואה במסגרת הטיפולים שלי בקליניקה, אנשים סוחבים דברים שנים, אשמות על דברים לא רציונליים, אבל כדי להסביר לעצמן את הסיפור הן לוקחות אשמה על האירוע. הרי אנחנו מכירות את זה גם ממקרים של נפגעות תקיפה מינית ואלימות במשפחה, אנשים שאיבדו אנשים קרובים שמאשימים את עצמם, ואני נורא חוששת מזה".

◄"הסיקור בתקשורת עלול לגרום לנזק לילדות • וידאו

פונה מכאן לתקשורת ומבקשת – היו רגישים לילדות

"ברור לכולם שהילדה לא אשמה ואשמח לשחרר אותה מהרגש הכל כל כבד הזה. ובאמצעות הריאיון הזה אני פונה לתקשורת בבקשה להפעיל רגישות כשכותבים את התוכן, כי לטווח הארוך הוא עלול להזיק. אני בעצמי נשאלתי אם ראיתי משהו ואיך פספסתי ושאלו אותי למה לא עזבה אותו, והענן השחור הזה עובר בין כולנו. צריך להבין – יש אשם אחד בכל הסיפור הזה והוא הרוצח. הוא זה שאיבד שליטה, הוא זה שלא הלך לטיפול כשהיה צריך, הוא זה שלא שלט בדחפים, הוא זה שלא ראה איזה אסון וטירוף וכמה כאב הוא מייצר בכל כך הרבה אנשים קרובים, ברגע שהוא החליט לרצוח אותה.

היה לו גם רגע להתחרט כשהיא לא מתה עדיין, אבל הוא ביצע את זה והשלים את המשימה. היתה לו הזדמנות באותו הרגע לא לעשות את זה. הוא אשם, לא אנחנו לא הילדות ולא אף אחד מאיתנו".

תמונות מהטורניר שהתקיים בחיפה בשבת האחרונה לזכרה של דאשה ושל נשים נרצחות 13/5/23