איך נגשר על המרחק העצום שבין העיר חיפה ופסטיבל הסרטים שלה • פרשנות • ד"ר יריב שגיא

מבין כל אירועי הדגל הייחודיים לעיר שהתקיימו בעבר ושעודם מתקיימים היום, נראה שדווקא פסטיבל הסרטים הוא יוצא הדופן. זאת מכיוון שהקשר בינו לבין העיר איננו טבורי כמו במקרה של אירועי עוגן עירוניים אחרים. למשל, פסטיבל החג של החגים חוגג את הקיום המשותף בעיר חיפה, מרוץ המדרגות (שבוטל על ידי קליש) מאדיר את אחד ממאפייניה הטופוגרפיים והעיצוביים החשובים, אירועי השייט והמשחים, שכמעט ונעלמו מהנוף בקדנציה הזו, חוגגים את היות חיפה עיר חוף, הארכיפרחיטורה שהייתה ואיננה חיברה בין העיר לבין הטכניון, ומרוצי האופניים שהיו ונעלמו היו הזדמנות פז לשווק את נופי העיר.

אבל איזו תכונה חיפאית מיוחדת מעלה על נס פסטיבל הסרטים?

מחלוץ מרכזי לשחקן ספסל

פסטיבל הסרטים הבין-לאומי של חיפה היה הפסטיבל הראשון מסוגו בישראל.
כאשר דרך כוכבו, נלווה אליו גם חזון ומוטיבציה אדירים שכוונו כולם לביצור מעמדה התרבותי המיוחד של העיר. גרירת הרגליים המתרחשת בשנים האחרונות בכל הקשור לחיזוק איתנותה התרבותית של העיר הביאה להרחקת החזון ולדעיכת המוטיבציה העירונית להיות בירת תרבות ישראלית.

צוק וקליש לא השכילו לממש את הפוטנציאל הגלום בפסטיבל ולא פעלו לאורו כלל. וכך לא נותר עוד קשר מהותי בין הפסטיבל לעיר. העיר חיפה היא אינה עיר של קולנוע. אין בה בית ספר לקולנוע, אין מגמת קולנוע שפרצה את גבולות האנונימיות ואין תעשיית קולנוע כלשהי.

גם הניסיון להציב ריהוט רחוב עם נרטיב קולנועי במרכז הכרמל לא פיצח את הדרך לחיבור הפסטיבל אל העיר. וכך, הפך הפסטיבל מחלוץ בתחומו לשחקן ספסל זר ויקר שתפקידו במערך העירוני כבר לא ברור כל כך.

האסון התפאורתי של מרכז הכרמל

כל פסטיבל עירוני צריך תפאורה אורבנית מתאימה. העובדה שפסטיבל הסרטים הלך והתכווץ בעיקר אל תוך מרכז הכרמל הייתה אמורה להפוך את המשימה הזאת לקלה יותר, אבל המציאות הפוכה לחלוטין.

המבקרים שיבואו לפסטיבל במרכז הכרמל ייחשפו אל פניה הפחות יפים של העיר חיפה. שרשראות המנורות אמנם ינסו למשוך את המבטים אל האורות המרצדים, אבל בפועל יתברר למבקרים המתמידים ולחיפאים בכלל שמרכז הכרמל כבר לא מהווה את אותה תפאורה איכותית כבעבר.

מוסדות עירוניים כמו מוזיאון מאנה כץ וספריית מיינץ סגורים באופן מופגן, גן האם מוזנח וחסר ברק, אבני דרך רבות בטיילת לואי הלכו לאיבוד והפכו את הטיילת למסוכנת להליכה, גן מניה שוחט איבד את רוב העצים שלו, ונראה שכל חצר קדמית הפכה בחיפה לאחורית.

אז מה עושים?

עשרות מליוני השקלים המושקעים בפסטיבל, מכספי משלם המסים, כבר היו צריכים מזמן לייצר לתושבים ערך גבוה מאוד. אבל נראה שאנחנו בכלל לא בכיוון.

על מנת ליצור ערך כזה, חייב אירוע בסדר גודל כזה להיות מנוהל אחרת לגמרי מהדרך בה הוא מנוהל כיום. במקום להיות אירוע יקר וחד פעמי צריך הפסטיבל להפוך להיות אירוע שיא של תהליך עבודה שנתי הנוגע בכמה שיותר חלקים ותושבים של העיר.

הדוגמה המובהקת להתנהלות דומה מצויה בפסטיבל החג של החגים. הפסטיבל הזה (שגם אותו ניסתה קליש לצמצם ולשנות את שמו ל"פסטיבל חגי החורף") מהווה אירוע שיא בתהליך עבודה המתקיים לאורך כל השנה. לתהליך הזה יש לא רק תשתית של פעילות קהילתית ותרבותית, אלא בליבו מצוי גם מוסד עירוני המבטיח את המשכיות הפעילות הזו – בית הגפן. אמנם היינו כבר בתקופות טובות יותר גם עבור בית הגפן וגם עבור הפסטיבל, אבל התשתית והעשייה המתמדת מבטיחות שיקל על העיר למנף את הפסטיבל מדי שנה בזכות החיבור העמוק הקיים בינו לבין העיר.

בניית תשתית לפסטיבל הסרטים

על מנת למנוע מפסטיבל הסרטים להיות אירוע דגל יקר ומנותק מהעיר צריך לייצר גם עבורו תשתית של עשייה משמעותית לאורך כל השנה.

עיר קולנוע אמיתית צריכה לעשות הרבה יותר אירועים והקרנות חוצות במיקומים מגוונים ומונגשים ובמגוון רחב של תחומים. פעילות הקולנוע צריכה לקבל ביטוי עמוק ואקטואלי יותר בפעילות במרכזים הקהילתיים, בבתי הספר העירוניים ובמוסדות להשכלה הגבוהה הקיימים בעיר.

לאור זאת, צריך השיח העירוני להיות אקדמי, חובבני ומחתרתי ולהוות חלק בלתי נפרד מסדר היום העירוני. כל זאת על מנת שהכוחות המקומיים הם הם אשר יהיו המנוע המרכזי של הפסטיבל. חשוב לציין שחלק מהדברים שציינתי כאן אמנם מתרחשים בצורה כזאת או אחרת בעיר אבל הכל נעשה מתחת לרדאר, בקטן וללא תשומת לב מצד קברניטי העיר.

רנסנס למרכז הכרמל!

ולא פחות חשוב, יש לטפל בדחיפות במרכז הכרמל. ההשקעה החד פעמית בניקוי והארת הרחובות בזמן הפסטיבל היא האמירה הכי צינית של העיר על עצמה והיא מהווה עוד היבט של השיח היח"צני הרדוד המאפיין את לשכת ראש העיר. כי בסופו של דבר, התאורה הססגונית דוחקת רק לרגע אחד את כל מה שלא רוצים שתסתכלו עליו.