ברגעים אללו, מול סיטי הול של עיריית חיפה התוואספה קהילה משמעותית של אנשים ממרכז לנפגעי מסמים. המקום הזה משרת אנשים רבים בימי המצוקה שלהם ועוזר להתמודד עם מצבים הקשים על ידי צוות מקצועי שמורכב מרופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, אחים ואחיות.
כמו שהסבירה לי אחת המטופלות של המרכז – ראש העיר יונה יהב הולך לסגור את המקום שבו הנפגעים מוצאים מקלט יום אחרי יום במשך שנים רבות. כל אחד שמרגיש חולשה ורצון לחזור לעבר החשוך שלו יכול להגיע לקבל תמיכה ועזרה של רופאים וגם של עמיתיו הסובלים. כי רק כשכולנו ביחד – נוכל להצליח.
לפי מילים של מונה עבוד – עובדת סוציאלית וראש צוות של המרכז (ומטופלים שעומדים מתחת לגשם מסכימים איתה) – סגירת המקלט תביא לאסון. כיום במרכז נמצאים 600 מטופלים, רובם מאוכלוסייה רוסית וערבית. לאן הם יילכו כשלא יהיה להם מקום לאן ללכת? הדרך היחידה שנשארת זה לחזור למקום שממנו הכול התחיל -הסמים. כי אנשים במצוקה זקוקים לעידוד תמידי לפחות בתחילת הדרך והדרך היא לא קלה וארוכה.
המרכז פתוח במשך 37 שנה ומאז מעיד רק על תוצאות חיוביות. וראש העיר של חיפה שכולנו מכירים את שמו – מוציא צו סגירה ב-30/03/2014. ולא מציע שום תחליף. כאילו שאנשים שהכי זקוקים לעזרה לא קיימים.
לפי דויד אזולי שהוא ראש הוועד ואחראי על הטיפול תרופתי של המרכז, ובעצמו מקדיש כבר 30 שנה מחייו לעבודה הזאת בהתמסרות רבה, המאבק עם עריית חיפה על הבניין ברחוב הגפן נמשך מעל 10 שנים. בדיון אחרון הערייה ניצחה ויונה יהב הכריז שהוא "לא צריך את המסוממים האלו בתוך העיר". המטרה של ראש העיר- לפי דויד – זה להוציא את המרכז מחוץ לעיר, למקומות קשים לנגישה, במיוחד לאנשים שהמצב הכלכלי שלהם גרוע. רחוק ממרפאות, רחוק מעיר, ללא אפשרות ללכת למקום החם ומחבר אותם, מקבל אותם כמושהם, נותן עזרה ללא לשפוט – לאן הם יילכן? אני שואלת אותכם?
"כרגע, – מסביר לי דויד – אנחנו קיבלנו צו סגירה על הבניין ברחוב הגפן, 26 וגם צו איסור לאיכלוס בביניין ברחוב י.ל. פרץ שכביכול לא מתאים בטבו לשמש בתור מרכז סיעודי." ב-27/03/2014 מתחייבת העמותה לפנות את המקום. מאות אנשים יישארו בלי הבית שלהם. האם ראש העיר וכל מי שמאחוריו לא קולטים מה זה אומר לבן-אדם בהתמכרות כה קשה – מה זה מבטא בשבילו מרכז כמו זה שהולכים לסגור? עד כמה זה חשוב שיהיה מישהו שיישמע ויהיה עם יד על הדופק תמידי – כדי לכוון, לעזור, לשמוע, לעודד, לתמוך, להגיד מילים טובות שנותנים הרגשה שאתה לא לבד, יש פה אנשים שדואגים לך ונותנים כוח להמשיך להתמודד עם הרצון הזה שיושב עמוק – לוותר ושוב להתחיל עם סמים.
במהלך של 10 שנים של דיונים, הציע המרכז מקומות חילופין לעיריית חיפה כדי לשכן את המטופלים. זה היה בית-משפט הישן שברחוב תל-אביב ואחד הבניינים בצומת דולפין. והיו עוד בניינים נוספים שעיריית חיפה לה הסכימה להם. השאלה – למה?
לדעתי, זה טעות גדולה לחשוב שבהרחקת המרכז מחוץ לעיר אפשר לשפר מצב. להיפך – צריך לקרב אותם, צריך לפתוח עוד מקומות נוספים שמשרתים אוכלוסייה במצוקה. כמו שאומר דויד "לא מדובר הרי רק על המטופלים שעוברים אצלינו, שהם מגיעים ל-850 איש. מדובר גם על כל אלו שהם נוגעים להם – משפחה שלהם, ידידים, מקומות עבודה. סה"כ בחיפה יש 5000 אנשים שמקבלים סמים וברגע שאנחנו מוסיפים לפה את בני המשפחה וחברים אנחנו מגיעים ל-10000 איש שהם בסיכון. והמרכז שלנו לא יכול, לצערי, להכיל, כמות כזאת של אנשים."
כעת, מול עיריית חיפה נמצא חלק רב של המטופלים שמבקרים את המרכז על בסיס קבוע .אני שואלת – מה יהיה איתם אחרי סגירה? ומדובר פה גם על מקומות העבודה של עשרות אנשים שייאבדו את המשרות שלהם.
אני חייבת לציין שקהל הופתע אותי לטובה – רובם לא נושאים על פניהם את סימני ההתמכרות כבר. הם עברו טיפולים רבים ורוצים להמשיך להתקדם בחייהם. לא צריך לשלול מהם את ההזדמנות הזאת, בבקשה. העיר נראת הרבה יותר יפה ומושכת ברגע שהממשלה ואזרחיה פועלים יחד ועומדים אחד בשביל השני. העיר נראת טוב יותר גם בישבילנו וגם בשביל התיירים – כשלא רואים בחוץ עוד שתיין ועוד מסומם ועוד זונה. אנשים שיש להם כוח חייבים לעזור לאלו שחלשים יותר וכך נהיה חזקים.
בזכות למרכז לנפגעי מסמים הצליחו רבים שהיו על סף התמוטטות ולפעמים גם של מוות להציל את עצמם. הם לא לוקחים סמים יותר, הם עובדים. הם חלק פעיל מן הקהילה."30% מהמטפלים שלנו התחילו בתור המטופלים. הם עברו תהליכים ארוכי טווח כדי להגיע למצב הטוב שהם נמצאים בו היום. רכשו מיומנות רבה על מנת לעזור לאחרים – בדיוק כאלו שהם היו פעם. מי יידע את זה יותר טוב מהם, אנשים שעברו את הכול על בשרם? ועכשיו מעיפים אותם החוצה על מנת לבנות בבניין בית מלון נוסף כאילו שחוסרים בחיפה. חבל שעקרונות החשובים של חיינו נדחקים, חבל שמעמידים בראש את רווחים ולא את הבני-אדם.
בתקווה גדולה לשינוי במצב….
