Mar-a-Lago והלחץ על ירושלים: בין דיפלומטיה, ביטחון ועסקאות חבילה | טור דעה

ביקורו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בארצות הברית והפגישה עם הנשיא דונלד טראמפ מתקיימים בעיתוי רגיש במיוחד. הבחירה לקיים את המפגש באחוזתו הפרטית של טראמפ, Mar-a-Lago שבפלורידה, אינה פרט טכני אלא מסר מדיני: זירה אינטימית המאפשרת לחץ אישי וישיר, הרחק מהאיזונים המוסדיים המקובלים.

גם העיתוי בעייתי. הביקור מתקיים ערב חג, כאשר הקונגרס האמריקאי מצוי בפגרה, ומוקד הכוח מתנקז כמעט כולו אל הנשיא ומעגל יועציו. בכך מצטמצמת יכולת התמרון הישראלית ונחלשת האפשרות להיעזר במנגנוני איזון ותמיכה רחבים בוושינגטון.

על שולחן הדיונים מונחות ארבע זירות מרכזיות:
עזה, הסוגיה הדרוזית בסוריה, לבנון ואיראן ומעליהן שאלת חבילת הסיוע האמריקאית והאיזון האזורי.

עזה: נטל הביטחון והעברת האחריות

מצרים דורשת פתיחה מלאה וקבועה של מעבר רפיח במתכונת אזרחית, דרישה הזוכה להבנה אמריקאית אך יוצרת סיכונים ביטחוניים לישראל. במקביל, שבות ועולות יוזמות לשילוב הרשות הפלסטינית ביום שאחרי חמאס.

שלב ב׳ של תוכנית טראמפ כולל פירוק חמאס מנשקו, הקמת כוח בינלאומי בעל יכולת אכיפה מוגבלת, והטלת נטל השיקום בפועל על ישראל, בעוד שמדינות ערב המתונות נמנעות מנטילת אחריות. כך מתחדדת התחושה שישראל נדרשת לשאת לבדה במחיר הביטחוני, הכלכלי והמוסרי.

ההסכם עם מצרים: רווח מיידי ומחיר עתידי

אישור ההסכם האחרון עם מצרים מביא רווחים ברורים של יציבות ותיאום ביטחוני, אך גם חושף את עומק ההשפעה האמריקאית על קבלת ההחלטות בירושלים. כאשר הסכמים אזוריים נגזרים מהיגיון אמריקאי רחב ולא רק מצורך ישראלי מובהק, מתעוררת שאלה על המחיר בטווח הארוך לחופש הפעולה הישראלי.

פער ההברחות: היעדר התניה

בהסכם בולט גם היעדר הבנות ברורות, בנושא הברחות נשק וסמים מגבול מצרים ובפרט באמצעות רחפנים, איום מתפתח וממשי. העדר מנגנון אכיפה מחייב, מעיד על חוסר עומק חשיבה והיעדר התניה ברורה, שעלולים לגבות מחיר ביטחוני בעתיד.

הסוגיה הדרוזית: ציר אסטרטגי ולא שולי

הסוגיה הדרוזית אינה סעיף משני אלא ציר אסטרטגי עצמאי. הדרוזים בדרום סוריה, בלבנון ובישראל מהווים רצף אנושי והיסטורי, שיציבותו משפיעה ישירות על הביטחון בגבול הצפוני.

באזור סווידה, מצויה אוכלוסייה דרוזית הנתונה ללחצים מתמשכים. הענקת לגיטימציה מערבית לשחקנים אזוריים חדשים בטרם הוצגו ערבויות להגנת מיעוטים, ולפני השלמת חקירות על פגיעות בדרוזים ובעלווים, יוצרת סכנה קיומית ממשית. ישראל אינה יכולה להסכים לנסיגה או להסדר ביטחוני בדרום סוריה, ללא ערבויות מוצקות לביטחונם של הדרוזים והנוצרים, אינטרס ביטחוני מובהק לצד חובה מוסרית. קריאתו הפומבית של האפיפיור להגנה על המיעוטים, מחזקת עמדה זו בזירה הבינלאומית.

לבנון: חלון לחימה מוגבל והימור מסוכן

בזירה הלבנונית מופעל לחץ אמריקאי לנסיגה ישראלית מחמש הנקודות שבמחלוקת, מתוך תקווה שמהלך כזה יפעיל לחץ על חיזבאללה להתפרק מנשקו. במקביל עולה אפשרות לאור ירוק אמריקאי למספר ימי לחימה מוגבלים.

זהו הימור מסוכן: ניסיון העבר מלמד כי חיזבאללה אינו מתפרק מנשקו תחת לחץ קצר מועד ולעיתים אף מתחזק. חלון כזה עלול להידרדר להסלמה רחבה ללא הישג מדיני ממשי.

איראן: ליבת האיום והצורך בתיאום מלא

איראן ממשיכה לשקם ולהרחיב יכולות טילים בליסטיים ולשקם תשתיות גרעין. כאן נדרש תיאום ציפיות מלא עם ארצות הברית: קווים אדומים ברורים, מדיניות אחידה והבנה שוויתורים אזוריים אינם יכולים לבוא על חשבון ההתמודדות עם איום קיומי.

חבילת הסיוע והמשחק האזורי

על רקע עסקאות אזוריות עם סעודיה, קטר ותורכיה, ברור לוושינגטון כי נדרשת חבילת סיוע יוצאת דופן לישראל, לשימור היתרון האיכותי ולנטרול ביקורת לקראת בחירות. נתניהו עשוי להעלות גם את סוגיית קטר וטענות למימון פעילות אנטי־ישראלית ואנטישמית; טראמפ ייזהר מסיכון יחסיו עם קטר ויבחר לכל היותר בלחץ שקט. שימוש מדוד בתקשורת עשוי להרחיב את מרחב התמרון, אם ייעשה בזהירות.

הקו האדום והמבחן הלאומי

ארבעת הצירים קשורים זה בזה; כשל באחד מקרין על האחרים.

ישראל יכולה להתגמש בטקטיקה, אך אינה יכולה להתגמש בעקרונות: ביטחון גבולותיה, הגנת המיעוטים והיכולת לבלום איום גרעיני אינם נתונים למשא ומתן.

תחת לחץ אישי ב־Mar-a-Lago ופיתוי של חבילת סיוע חריגה, ניצב ראש ממשלת ישראל בפני מבחן מנהיגותי אמיתי. ההיסטוריה מלמדת כי ויתורים שנעשו תחת לחץ, גם כשהם מלווים בסיוע נדיב, נחרטים לשנים. האחריות היא להגן על עתידה האסטרטגי של ישראל ביום שאחרי.