(חי פה) – רחוב שוהם בחיפה: האסון שהותיר עשרות משפחות ללא קורת גג
פגיעת טיל קטלנית החריבה בניין מגורים והותירה עשרות משפחות חסרות בית. יהודית מאהרל, דיירת הבניין, איבדה ברגע אחד את ביתה ואת תחושת הביטחון שלה. בראיון מרגש ל"חי פה" היא משתפת בכאב ובמאבק לשיקום מאז אותו יום טראומתי.
"עדיין לא מעכלים איך אנחנו עדיין בחיים" • סיפורה של יהודית מאהרל שביתה נהרס מפגיעת הטיל בחיפה ◄ צפו
"גרנו שם 11 שנה, בית של זיכרונות ושגרה," מספרת יהודית בדמעות. "היינו צריכים לעבור לבית מלון למשך יותר משבועיים, ורק לפני שלושה שבועות הצלחנו למצוא דירה. זה לא היה פשוט. מחירי השכירות מרקיעים שחקים, ולא מצאנו דירה במחיר דומה לזה ששילמנו. סוף סוף מצאנו מקום טוב, אבל כל התכולה היא מתרומות, ועדיין חסרים לנו דברים בסיסיים כמו מזרנים. בלי עזרה מאנשים, עמותת ובמיוחד ממס רכוש, פשוט אין לנו אפשרות להשלים את החסר".
יהודית לא רק איבדה את ביתה, אלא גם חוותה טראומה נפשית עמוקה. בקול רועד ומלא כאב, היא משתפת בהתמודדות הנפשית שמלווה אותה מאז האירועים הקשים שחוותה. "הכי קשה לי זה להתמודד עם מה שעברתי. זה לא מאחוריי, וזה מרגיש שאין לי כוח להתמודד. אני צריכה לעבור לפחות 12 טיפולים פסיכולוגיים כדי להתחיל לעבד את מה שקרה. זה פשוט נוראי, במיוחד כשאיבדתי את בעלי חודשים ספורים לפני נפילת הטיל על הבניין שבו אני מתגוררת. זה כאב עצום, כזה שאין מילים לתאר אותו. נפשית זה פשוט יותר גדול ממני".
ללכת לישון זה סיוט מתמשך, הצלילים של הפיצוץ מהדהדים בראש שלי ובאוזניים שלי
הטראומה רודפת אותה לילות כימים. "יש לי סיוטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. בכל פעם שאני נכנסת למיטה, התמונות מהיום ההוא עולות לי בראש. אני רואה שוב את הרגעים שבהם האזעקה התחילה, ואני קמתי מהמיטה, ואז – ממש באמצע האזעקה – הטיל פגע בבית. לא הספקנו לצאת למקום המוגן. מאז, ללכת לישון זה סיוט מתמשך. אני לא מצליחה לישון, הצלילים של הפיצוץ מהדהדים בראש שלי ובאוזניים שלי, ואני מרגישה כאילו כל העולם נפל איתי לתהום".
בדמעות, יהודית ממשיכה: "כולם אומרים לי שאני אישה חזקה, שאני תמיד הייתי כזו, ושאני חייבת להמשיך להיות חזקה. אבל אני לא מרגישה ככה. בדיוק סיפרתי לפסיכולוג שלי שאני כמו נשר פצוע – נשר שירו בו שוב ושוב. הוא לא יכול לעוף, הוא פצוע, חלש, לא מסוגל לדאוג לעצמו. וזה בדיוק איך שאני מרגישה. אני לא יודעת איך הנשר הזה יתחזק, איך הוא ירפא את הפצעים הפיזיים והנפשיים שלו כדי לחזור ולעוף".
עדיין לא מעכלים איך אנחנו עדיין בחיים
תחושת ההלם עדיין לא מרפה. "אנחנו עדיין לא מעכלים איך אנחנו עדיין בחיים. המוח שלנו עוד לא עיבד את מה שקרה. אני לא יודעת איך להתחזק, איך להחלים. הבטיחו שלא יעזבו אותנו, ויש אנשים טובים שעוזרים – העירייה, הרווחה – אבל זה תהליך קשה. לפעמים זה מרגיש כאילו לא אמצא את הכוחות לעבור את זה".
יהודית חוזרת וממספרת בכאב על הרגעים שאחרי הפגיעה, שבהם ניסו היא ומשפחתה להציל כל מה שיכלו מבין ההריסות. "שני הבנים שלי הצליחו לחלץ את שני המחשבים שלהם, את החתולה האהובה שלנו, ועוד כמה בגדים שהיו במצב טוב, אבל כל השאר – לא היה אפשר להציל. הבית נהרס לחלוטין".
למרות ההרס, היא מוצאת נחמה בעזרה שהמשפחה קיבלה מאנשים טובים: "יש הרבה אנשים טובים שתרמו לנו – בגדים, חפצים בסיסיים, ואפילו סכו"ם. אני מודה לכל אחד מהם. אבל מה שחסר לנו כרגע כמו שכבר אמרתי זה מזרונים. אחד הבנים ישן על קרש וסמיכות, והשני על מזרון מאולתר. אנחנו מקווים שהדברים האלה יסתדרו בהמשך".
היו לנו בתים, חיים שלמים, ודקה אחת אחרי – הכול נעלם
המצב הכלכלי הפך למאתגר עוד יותר בעקבות האירוע. "אחרי הפגיעה, נשאר לי בן אחד שעובד ומפרנס את המשפחה. הבן השני, שעבד עד הפגיעה, עדיין בטראומה קשה ולא מצליח לחזור לשגרה. בנוסף, המחירים רק עולים. בבית הישן גרנו בשכירות במחיר טוב, אבל עכשיו השכירות יקרה בהרבה ממה שיכולנו לשלם בעבר. בינתיים מס רכוש עוזר לנו, וזה נותן קצת אוויר לנשימה".
ההלם לא מרפה, ותחושת האובדן מהדהדת בכל שיחה עם השכנים. "כל דיירי הבניין עדיין בהלם. היו לנו בתים, חיים שלמים, ודקה אחת אחרי – הכול נעלם. נשארנו בלי כלום, רק עם השאלה איך מתחילים מחדש".
"אני רוצה להביע את תודתי מכל הלב לכל מי שעזר לנו ועמד לצידנו ברגעים הקשים," אומרת יהודית בהתרגשות. "נועית בן שמחון ואיריס קדוש מעיריית חיפה, אגף הרווחה, ראש העיר, מס רכוש, כל האנשים הטובים, העמותות, וגם התקשורת המקומית ו'חי פה' – כולכם הייתם עבורנו קרן אור בתקופה הכי חשוכה של חיינו. אין מילים לתאר את ההערכה שלי לכל מי שהושיט יד ועזר לנו להרים את הראש מעל המים".
עם זאת, יהודית לא מסתירה את אכזבתה מהתקשורת הארצית: "אני מרגישה כעס על כך שהאירוע הקשה שעברנו כמעט ולא זכה לסיקור ראוי. בקושי הייתה כתבה קצרה של שתי דקות, וזה על חיים שלמים שנמחקו, על זיכרונות של שנים שנקברו מתחת להריסות. ציפיתי לתשומת לב רבה יותר, לסיקור שיכבד את הכאב שלנו וייתן קול לאסון שחווינו. זה לא רק הסיפור שלנו – זו מציאות של אנשים שאיבדו הכול. היה מקום לספר את זה בצורה עמוקה ומשמעותית יותר".