הכרכם שנשמתו מוצאה מקדם מגן – עדן

מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

הכרכם הוא צמח בשם רב מוניטין (אם כי קרובו התרבותי נפלא ממנו בהרבה). בתנ"ך מוזכר הכרכום פעם אחת "שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים: נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי
לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים." (שיר השירים ד', י"ג – י"ד). איזכורו של הכרכם עם "כל ראשי בשמים" מעידה על חשיבותו הרבה. את הבשם יקר הערך (גם כיום זה היקר בתבלינים וידוע בשם
"זעפרן"), מפיקים מהצלקות הכתומות-אדומות של הפרח המפתחות את הבשומת המיוחדת במיוחד לאחר הקטיף והייבוש העדין.

הכרכם החורפי מצטיין בפרחים לבנים כאשר על עלי העטיף (כאשר אין מבחינים בין גביע לכותרת הם נקראים במשותף בשם עלי עטיף) יש פס חום-סגול הנמשך לאורכם בדיוק כמתואר "שעריך הצחים כדי
שאראה את הפס הדק." (ראו  שירה של זלדה להלן) ברוך צ'יזיק מספר את האגדה הבאה: "בשעה שעלה בידי אשמדאי להדיח את שלמה מכסא מלכותו ולהגלותו הרחק הרחק התעצבו עצי העדן אשר בגן האלהים אל לבם: הנרד חדל לתת את ריחו והכפר את אשכלותיו; גם הכרכם סגר את כותרתו הלבנה וקבץ את צלקות העלי הזהביות ולא פזר יותר את אבקו הנותן ריח. ושולמית היתה יורדת לגן
לבקש את המלך ואז היתה בת-קול יוצאת ומכרזת: "גן נעול אחותי כלה, גל נעול, מעין חתום". ושולמית חוזרת וקוראת: "עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני, יזלו בשמיו, יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו".

והרוחות נשבו אמנם והפיחו, אבל הפרחים לא הזילו את בשמיהם ומריחותיהם לשלמה לא הגיע. הצטער שלמה והיה גועה ובוכה. מה עשה הקדוש ברוך-הוא? הזמין את תרנגול הבר, וזה היה יורד מדי
לילה בלילה לגנו של שלמה ותולש באצבעותיו את הכרכם בעודו סגור ומביאו למלך. ושלמה היה נוטעו ומפיצו בכל מקומות נדודיו. מאז נפוץ הכרכם בכל ההרים. ובמקום שתרנגול הבר נגע באצבעותיו על עלי הכתרת נשארו סימנים – פסים כחלחלים." ברוך צ'יזיק/הכרכם, צמחיאל ע"מ 49-50).

הכרכם הוא "פרח של חנוכה" ובולט כגביע אור צחור בעונה זו בה מעטים הצמחים הפורחים. הצלקות הזהובות-אדומות כאלו בוערות בלב הפרח והן המקנות לפרח את בשמו העדין. את אשר חולם הכרכם
משאיר הכותב לנו אך כמסופר מקדם לא נפקד מקומו בצמחי הבשם והאהבה:

"גביע של אור
צחור, כפורי.
ואש בלבו –
מזמור נערי.
בשמו עובר
על גדות החלום.
וחלומו בוער
כיהלם."
(זרובבל גלעד / כרכם; עפר נוהר ע"מ 190). 

"הגיג תוהים
איככה אתה ואותן מלים רעות
חיים באותו דור.
ידיד אמת
שנשמתו מוצאה מקדם מגן-עדן
הבאת בשמים לבור
להשיב את רוחי.
כאשר צעקתי
כאשר חשכו עיני
איך מצאת אותי
מאחורי שבע  החומות
שבנתה האולת שבי
איך פתחת לפני
שעריך הצחים
כדי שאראה את הפס הדק
וארגע
כי אחוש מה נפלאו מעשי הבורא
מביטה אני אל יפיך המזהיר
ורואה סימנים של חסר ישע
בעלי הכותרת
כמעט עלפון –
ידידי הזעיר
שנינו זקוקים לרחמים רבים."
(זלדה/כרכום של שדות; כל שירי זלדה ע"מ 183).
  
בשמים הם סגולה להשבת הנפש. בסדר הבדלה, במוצאי שבת, מברכים על היין ועל המאור ועל הבשמים ועל הנר ועל הבדלת "בין קודש לחול בין אור לחושך". בליקוטי הפרדס לרש"י ניתן טעם
לברכה על בשמים, מפני שהשבת נותנת נשמה יתרה באדם, מתוך שאכל והתענג ונח ושקט, ובמוצאי שבת ניטלה ממנו, כי הוא מתחיל לדאוג לפרנסתו, ולכן תקנו להריח בבשמים להשיב נפשו ונשמתו
היתרה עוזבת אותו, כדי להפיג צערו שלא יתעצב בזכרו ששת ימי המעשה הבאים. (אריאל (1960) אנציקלופדיה מאיר נתיב ערך הבדלה ע"מ 135-136). 

אין פלא, איפוא, שהכרכם "שנשמתו מוצאה מגן העדן" משיב מיד את רוחה של המשוררת במצוקתה. ריח הבושם של הכרכם הוא זה שמצאה מאחורי שבע חומות שבנתה סביבה. הכרכום זכה למקום של כבוד בעסקי כשפים דווקא אצל אבותינו ככתוב "אמר אמימר: אמרה לי שלטונית של נשים כשפניות:
מי שפגע בנשים כשפניות יאמר כך: צואה רותחת בסל נקוב לפיכן, נשים כשפניות קרח קרחיכן, פרח פרחיכן, יפזרו תבליניכן, יפריח הרוח כרכום חדש שבידיכן, נשים כשפניות" (בבלי, פסחים ק"י).

מסבירים ביאליק ורבניצקי בספר האגדה: "שלטונית הגדולה במכשפות, קרח קרחן וגו' כלומר יהי רצון שתבוא קרחה בשערותיכן ויישא הרוח את אבק רגליכן ויפזר את התבלין (סממנים) שאתן מכשפות בהם, והכרכום מין בושם (הכוונה לכרכום התרבותי ממנו מכינים את הזעפרן עתיר הבשומת) שמשתמשות בו למעשי כשפים".

לכאורה מה לתבלין היקר ועתיר הבשומת ולעסקי כישוף?

באנציקלופדיה המוקדשת ל"צמחי כשפים" נכתב "מִשְׁרֶה כרכום נשתה כדי לחזות את העתיד". קיימות עדויות שבימי הביניים גידלו נזירות במערב אירופה כרכום תרבותי בגינות, הן אכלו ממנו כמויות נדיבות וכתוצאה מכך נכנסו לטרנס של אקסטזה דתית. ממצאים חדשים מראים שלכרכום יש השפעות הלוצינוגניות (גורמי הזיות) וכי אכילה של כמות מסוימת עלולה לגרום לחזיונות ולכניסה למצב היפנוטי. כך קיבלנו הסבר מדעי, לאחר אלפיים שנה, מה ל"נשים כשפניות", לנזירות הלומות אקסטזה דתית ולכרכום. לפי אחת האגדות צמח הכרכום לראשונה מכמה טיפות של שיקוי קסמים שנרקח על ידי המכשפה מדאה בניסיונה להחזיר ליאסון הקשיש את כוח נעוריו שאבד.