שכונת נווה שאנן זוכרת את בנייה ובנותיה – הטקס – 21/04/2015

אנחנו יושבים כאן היום כולנו,
הפצע הגדול והכואב בלב, הוא שמאחד אותנו.
מתגעגעים, לא מבינים. מקבלים, שואלים.
מוקירים כל דקה שאי פעם קיבלנו איתם,
נכספים לכמה שניות שבהן המוח צולל לזכרונות, ורואה אותם מולנו, חד ובהיר.
מתרגשים כשרואים אותם בדמיוננו, צצים בפינת רחוב, בבית ובמטבח.
מאיר שלו כתב, בעשו: אנחנו יודעים בדיוק כמה ימי זכרון יש למשפחה בשנה.
יום הזכרון של המדינה, יום הזכרון של החטיבה, יום הזכרון של היחידה.
יום הזכרון של הפיקוד, ושל בית הספר, ושל העיר.וגם לנו יש ימי זכרון משל עצמנו.
היום שבו נולד, היום שבו נפל,והיום שבו ראינו אותו בפעם האחרונה.
ויש גם את רגע הזכרון כשעוברים על יד העץ שממנו נפל כשהיה בן שש.
והדקה דומייה כשרואים ברחוב מישהו שלמד איתו בכיתה.
יש את החיים.ויש את החיים האמיתיים, שלנו.בחיים האמיתיים שלנו, כל יום הוא יום זכרון.
אני מדברת בלשון רבים. עומדת כאן על הבמה, אבל לצערי, גם יושבת אתכם.
עוד לא עברה שנה מ'צוק איתן', והנה, עוד משפחה אוהבת ועשרות חברים
למדו להכיר את החיים האמיתיים האלה, אוסף של ימי זכרון.
מתהלכים ברחובות העיר, בשכונת נווה שאנן,
חיים את ההווה המעורבב עם זכרונות העבר ועם העתיד, שלא יהיה.
בן יפה נולד על כתף הכרמל. בן יפה נולד ושמו צביקה. הקיץ נפרדה כתף הכרמל מבנה היפה, צביקה. בן יפה שכולו אמת, אהבה, מנהיגות וחמלה. בן יפה שכל חייו חיפש את הדרך למקום הטוב יותר.בן יפה שלא חשש לפלס לעצמו שבילים חדשים, כדי לייצר עולם צודק יותר. בן יפה שבחר בחיבור: אל האנשים, בין האנשים. אל המקום, עם המקום. בן יפה שבחר לעשות עולם מתוקן יותר, טוב יותר, יפה יותר.ותמיד עם חיוך. צביקה הוריש לנו חלום, לעוד ימי מועד, חדשים.
יום המועד של מדינה שיש בה אווחה, אחדות, וסולידריות.יום המועד של מדינה המחברת בין האדם, בין המקום, ובין המקום. יום המועד של מדינה המפנה מקום לכולנו, דתיים וחילוניים, אנשי רוח ואנשי מעשה. יום המועד של מדינה, שאוהבת את כל ילדיה, כי הם, ילדיה.
משפחות יקרות של ילדי כתף הכרמל, של ילדי נווה שאנן. אין לנו ארץ אחרת.
יקירנו שעזבו אותנו, ציוו לנו את הארץ הזו. הם חלמו על ארץ אמיצה, מכבדת וטובה.
אנחנו נמשיך ללכת על פי מורשתם.
תהי נשמתם צרורה בצרור החיים.