[hide_post_ads]
רובי קסוס, במאי, שחקן וזמר, בן 40, נשוי לבימאית רוני ברודצקי ואב לילד, עבר לגור בחיפה בקיץ שעבר על מנת להיות חלק מתיאטרון חיפה ומהעשייה התרבותית המקומית.
"אני אמן רב תחומי", אומר קסוס, "אבל ללא ספק הבית הוא מוסיקה. כבר כשהייתי ילד הייתי כותב שירים ומלחין אותם ובגיל יותר מבוגר הייתי חלק מצעירי תל אביב. גם עכשיו אני עובד על דיסק ויש לי הרבה תקוות לגבי ההצלחה שלי כזמר וכמוסיקאי".
קסוס גדל בחולון, אבל הוא מרגיש תל אביבי לכל דבר. מהרגע שהשתחרר מהצבא, הוא גר בתל אביב, עד למעבר לפני קצת למעלה משנה לחיפה:
"אשתי ואני קיבלנו הצעה ממנכ"לית תיאטרון חיפה ניצה בן צבי לעבור לחיפה ולהיות מעורבים בחיי התרבות בעיר. חתמנו על חוזה לשנתיים. הגענו לתיאטרון חיפה, כשגם לי וגם לאשתי יש הצגות ברפרטואר של תיאטרון חיפה, 'אקווריום' של רוני ו'זיתים' שלי. לרוני יש כבר מאז עוד הצגה, שנקראת 'איך לקום מכיסא'. זו הצגה, שעוסקת בסרטוני הדרכה ביו טיוב וזוכה כעת להצלחה גדולה מאוד.
בתיאטרון אני מעביר סדנאות תיאטרון לבתי ספר ולמבוגרים כחלק מיום תיאטרון. החלק שלי ביום התיאטרון הוא לספר את הסיפור של תיאטרון חיפה. בקיץ לצד העבודה בתיאטרון הגיעה גם הצעה ללמד תיאטרון בתיכון רעות ונעניתי להצעה. אחת המטרות ששמתי לעצמי כאיש התיאטרון וכמורה הוא למנף את הקשר בין התיאטרון העירוני לבין מגמת התיאטרון של בית הספר".
קסוס רואה את אחת הבעיות של חיפה בכך שרבים חושבים שהכול קורה רק בתל אביב:
"צריך לשנות את צורת החשיבה הזו. יש היום קבוצות תיאטרון ניסיוניות לצד החיפאית גם בערים כמו דימונה, אילת וקריית שמונה. יכולה להיות עשייה משמעותית בתיאטרון גם מחוץ לתל אביב, ואנחנו מתחילים לראות את זה קורה. יחד עם זאת ברור שלעבור לגור בחיפה אחרי שנים בתל אביב היה צעד לא פשוט ולווה בלא מעט פחדים, כמו כל שינוי. בעיקר חששתי מהמרחק מהמשפחה ומהחברים וגם מבחינת העשייה. אני מקווה עכשיו לאחר המהפך בבחירות לראות גם שינוי בתרבות העירונית, כמו המופעים שעולים פה, שבוע הספר, יום העצמאות, אלה דברים, שצריכים להיראות אחרת. אני גם מאוד אשמח לשיתוף פעולה עם אתו"ס סביב יוזמות תרבותיות בעיר.
דבר נוסף, שהייתי מאוד רוצה לראות משתנה הוא את המתחם סביב לתיאטרון חיפה. חבל שחווית הבילוי בתיאטרון היא לא חלק מבילוי כולל. התיאטרון צריך להיות מקום, שבאים אליו ונהנים בו גם לפני ואחרי ההצגה, כמו שאפשר לראות בתל אביב, שהיציאה לתיאטרון היא ממש בילוי שלם, שכולל גם את מקומות הבילוי במתחם התיאטרון ולא רק את הצפייה בהצגה".
קסוס היה רוצה לראות עוד ועוד אנשים מגיעים לתיאטרון:
"במסגרת הלימודים שלי באוניברסיטה אני מביא קבוצות סטודנטים לצפות בהצגות של התיאטרון. אני דואג, שבסיום ההצגה תהיה שיחה עם היוצרים או השחקנים, אני מכיר להם את חברי ה'חיפאית', שמשחקים בהצגות. אני מאמין בעבודת רגליים. אני מקווה שאם אנשים הגיעו כקבוצה וראו הצגה חלק מהם נהנו מהחוויה ויגיעו עצמאית לעוד הצגה וזו הצלחה מבחינתי. אני מאוד מקווה שיותר אנשים יגיעו עכשיו לתאטרון, יראו הצגות חדשות וייהנו.
תיאטרון חיפה לעומת בתי תיאטרון אחרים הוא תיאטרון יוצר וללא ספק הוא תיאטרון פורץ דרך ותמיד הוא היה כזה. בשנות ה-70 התיאטרון הראשון, שהעלה את המחזות של חנוך לוין היה תיאטרון חיפה".
יחד עם האהבה לתיאטרון חיפה, קסוס לא מסתיר את הקושי שבהסתגלות למגורים בעיר:
"חיפה שונה מאוד ממה שאני מכיר ורגיל בקצב ובאנרגיה מתל אביב. זה שאני לא יכול להשתמש באופניים שלי בחיפה, זה גומר אותי. אחת מהמטרות שלי במעבר לגור בחיפה היה לעשות תואר שני בכתיבה יוצרת, בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה ואני עכשיו במהלך התואר.
במקביל לתואר השני, אני כותב עכשיו הצגה חדשה עם שירים, שתספר סיפור על ילד או נער מתבגר, שיושב בבית וכותב שירים כדי להתגבר על הבדידות. בסוף השנה מסתיים החוזה שלנו עם תיאטרון חיפה ונצטרך לקבל החלטה לגבי המשך המגורים שלנו בעיר. ימים יגידו מה יהיה הדבר הנכון לעשות".
ההצגה "זיתים"
את ההצגה זיתים, שקסוס גם ביים, הוא כתב במשך 3 שנים:
"ההצגה נולדה בעקבות פרויקט בפנימיה במרכז הארץ. הוזמנתי לביים שם ובמסגרת העבודה פגשתי נערה שמנה, שבאחת ההפסקות בחזרות על ההצגה התיישבה לידי והתחילה לדבר איתי. התחלתי לשאול אותה שאלות והיא סיפרה לי שהיא הגיעה לפנימיה מהמחלקה להפרעות אכילה. נדהמתי לשמוע שהעיפו אותה מהמחלקה בגלל שהיא לא עמדה בחוקי התכנית ועלתה במשקל יותר ממה שהיא הייתה אמורה (היא הגיעה לשם בגלל השמנת יתר). הסיפור שלה עורר אצלי הרבה שאלות, במיוחד שהיא עוד סיפרה לי ששמו אותה בחדר אחד עם בחורות, שסובלות מאנורקסיה, בגלל שלא היה מקום בחדר אחר. הוצאתי מחברת מהתיק והתחלתי לשאול אותה שאלות וכתבתי את מה שהיא אמרה. באותה תקופה עשיתי סדנת כתיבה ובאותו לילה אחרי הפגישה איתה ישבתי כמה שעות וכתבתי את הסיפור שלה. הטקסט, שכתבתי, זכה להצלחה ומי שהעביר את הסדנה אמר לי, שיש לי הצגת יחיד ביד. קצת לאחר מכן הייתה תחרות מונולוגים בתיאטרון אורנה פורת. חתכתי קטע מהסיפור וניגשתי לתחרות יחד עם שחקנית, שקראה את הטקסט וזכינו במקום השני".
מכאן התחיל תהליך כתיבת ההצגה. קסוס מספר לחי פה:
"הנערה ליוותה אותי במהלך הכתיבה. היה לי חשוב לשמור על נקודת המבט שלה. אני הוספתי את הקטע של השירה והחיבור לזמרת אדל, שאצל הנערה לא היה קיים.
כשעלינו עם ההצגה לפני שנה וחצי בערך הנערה הגיעה עם משפחתה לצפות בהצגה והיה מאוד מרגש. כולנו בכינו, והיא מאוד אהבה את ההצגה. מבחינתי זה שגרמתי לכך שיש בחורה צעירה, שהולכת ברחובות ואומרת, שכתבו עליה הצגה, זה מאוד משמח ומרגש. ההצגה רצה ומאוד מצליחה. היא גם חלק מסל תרבות גם לחטיבות הביניים וגם לתיכונים. הגענו עם ההצגה גם לסלובניה. השחקנית דיברה עברית והיה תרגום לסלובנית. היה מדהים לראות שההצגה היא אוניברסלית בעצם והסלובנים צחקו מאותן הבדיחות. החלום שלי הוא שנגיע גם לברודווי".
בשנה הראשונה, שבה ההצגה רצה, קסוס דיבר עם הצופים לאחר כל הצגה. חשוב לו מאוד לשוחח על הדרך בה אנחנו ממנפים את הסיפור האישי שלי ומתעדים אותו. שאלות כמו מה המסר בהצגה מאחר שהיא נגמרת בכך שהנערה לא עונה שינוי ומרזה אלא מקבלת את עצמה כמו שהיא, מרגיזות אותו ומשטחות ומרדדות את היצירה שלו, לדעתו:
"בעיניי מאוד מרגש לראות נוער שר בסוף ההצגה עם השחקנית ובוכה, בנים ובנות. אני גם מאוד שמח, שהשנה פנו אליי משני בתי ספר שש שנתיים בחיפה, שמעלים במגמת התיאטרון את ההצגה זיתים, כהצגת בגרות.
לצד ההצלחה הזו, אני גם מאוד מרוצה לראות את קבוצת "החיפאית", אותם שחקנים שהגיעו לשחק בתיאטרון, הופכים לשם דבר בתיאטרון. זו קבוצת מעבדה, הם לא חייבים שכל הצגה תהפוך לשלגר ועדיין ההצגות מצליחות יפה".
ההצגה "זיתים" תציג בתיאטרון חיפה בתאריך 23/12 בשעה 20:30.