היום, שישי 26/7/24 פועלים לוחמי האש מתחנת חיפה בפיקודו של רשף יובל ברק בשרפה שפרצה בשטח פתוח בשטח אל- אוונסה שבדלית אל כרמל.
מדובר בשטח לא קטן שגובל עם פארק הכרמל, לוחמי האש יחד עם גורמי המועצה ותושבים הצליחו להשיג שליטה מהירה ולמנוע התפשטות מסוכנת וארוע גדול יותר.
יש את הכותרות האלה שישר גורמות לי לתפוס את הראש תוך כדי שאני שואלת בייאוש, בקול רם: לא… גם את?! כך היה לי עם הסופרת אליס מונרו, שהואשמה אחר מותה על ידי בתה כי לא רק שלא הגנה עליה מפני המעשים המגונים שביצע בה אביה החורג, אלא שלאחר הרשעתו, אליס מונרו בחרה לשוב לחיקו.
בקבוצת הסופרים והסופרות בפייסבוק נפתח דיון שחוזר על עצמו מידי פעם: האם תמשיכו לקרוא את אליס מונרו? חלק היו נחרצות בכך שלא יקראו אותה עוד, מישהי אחרת אמרה שפעם החרימה איזה משורר ידוע בעקבות מעשיו וזה עבר לה עם שנים ושהיא משערת שתוותר גם לאליס בחלוף הזמן.
אחד טען שהעולם יהיה משעמם אם נחרים את היצירות של כל אלה שפשעו מחוץ לאמנותם. אחת טענה שאליס מונרו מתייחסת בספריה לניכור בינה לבין בתה ושאם היצירה גדולה, כמו במקרה זה לטענתה, אז אפשר לנתק מהאישיות. ויש את אלה שסופסוף יכלו להיאנח בהקלה כי הם אף פעם לא אהבו את ספריה ועכשיו הם לא מרגישים ׳מחויבים׳ לקריאה.
אני הופכת בנושא זה כל כמה זמן. בינתיים הגעתי למסקנה אישית שקל לי ׳לוותר׳ לאנשים שחיו לפני דורות וקשה לי עם אמנים בני זמננו שסורחים בחייהם האישיים. כמובן, קשה לי שבעתיים כשמדובר בנושא שבעצמי בחרתי לכתוב עליו כדי להעלות מודעות – התעללות מינית במשפחה. מי שקראו את ספרי בת מספר ארבע או הצטרף לאחד מהסיורים שערכתי בעקבות הסיפור, כבר יודעים שמבחינתי זה בלתי נסלח להשתיק פשעים בתוך המשפחה, ודאי כאלה שנעשו בילדים רכים.
אז כן, אליס מונרו לגמרי ליכלכה אותה. ובכל זאת, יש לי ספר שלה שקראתי לפני שנים ושמרתי לקריאה חוזרת, אז הוצאתי אותו ממדף הממתינים והחלטתי לתת לו הזדמנות, דווקא לנוכח הגילויים החדשים. חיי נערות ונשים, להקלתי, נכתב וראה אור עוד לפני שאליס מונרו הכירה את בעלה המתעלל וזה כבר הקל עליי את המשימה.
הספר מתאר את קורותיה של דל ג'ורדן באונטריו של שנות הארבעים במאה העשרים. מה אגיד, היא יודעת לכתוב. מיטיבה בתיאוריה והדמויות נותרות חקוקות – אני יכולה לומר זאת כי גם אם עברו מעל 20 שנים מאז קראתי אותו, עדיין זכרתי את הדוד בני, את הדוד קרייג עליו כתבה: "חשתי נינוחה בחברתו הודות לאנוכיותו הגברית".
זכרתי גם את שתי הדודות, אלספת וגרייס, השובבות והרכלניות. יש תיאור יפה וחד של מה שהיא מכנה "הכישרון האירי": "… כל בדיחה היתה עשויה להיות סטירה שנהפכה על פיה. מורת רוחה של אמי היתה גלויה וחד־משמעית כמו מזג אוויר סוער; שלהן (של הדודות, ל.מ.) הגיעה באופן מבלתי צפוי בדמות חתכים דקיקים של תער, בעיצומה של אדיבות". תיאור מבריק, לדעתי, שאני יכולה לראותו כהולם כמה נשים שאני אישית מכירה. כמובן, העיניים שלי חיפשו ראיות לחייה האישיים בקריאה זו, אבל בסופו של דבר עזבתי את זה והפרדתי בין אליס מונרו הסופרת לבין זו שעשתה בחייה האישיים מעשה פוגעני שכזה.
לשאלה את נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, עניתי לעצמי בכנות שלא אדפדף בו שוב בעתיד ולא מצאתי סיבה להשאיר אותו באמתחתי ולכן, אני משחררת אותו הלאה לאחרות ואחרים.
ובנוגע לסוגייה שאין לי תשובה חד משמעית עליה – מה בין האומן ליצירתו – עשיתי אתמול בערב משהו שעבורי מסמל את הדרך שעשינו, הנשים, מאז אירלנד של שנות הארבעים עם הדודות העוקצניות או מקומות אחרים באלף הקודם. בדירה קסומה במודיעין, התכנסנו חברות סופרות לחגוג יציאת ספר לאור של אחת מאתנו. עברנו דרך יחד, אנחנו הכי לא סובלות מקנאת סופרות, להיפך – אנו נישאות זו על כתפי האחרת ולראייה, פרשה המארחת את סוכת ספרינו בפנינו. לראות כך את היצירות שדייקנו כל מילה בהן, להשתמש בהן בתרגיל כתיבה מבריק ולשמור על להבת היצירה דולקת, מחמם את הלב.
מאחלת ומייחלת עבורכם לימים בהם תיצרו, איש ואישה בתחומם, את המאסטרפיס של חייכם.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
(חי פה) – דירה עלתה באש בדרך יד לבנים בחיפה. אין נפגעים, אך נגרם נזק כבד לדירה.
היום, ו', 26/7/24, סביב השעה 15:00, פעלו לוחמי האש מתחנת חיפה, בפיקודו של רשף שי בן סימון, לכיבוי דירת מגורים שעלתה באש בדרך יד לבנים שבחיפה.
לוחמי האש מספרים על עשן שחור כבד שיצא מקומה שלישית של מבנה מגורים בן ארבע קומות, הם פעלו בזריזות לפריסת זרנוקים ובתושיה רבה השיגו שליטה כשהארוע מסתיים ללא נפגעים.
לדירה עצמה נרשם נזק כבד וכעת חוקר שרפות נמצא בדרכו למקום לבדיקת הנסיבות שהובילו לפרוץ השרפה.
צוותי הרפואה של איחוד הצלה העניקו סיוע ראשוני לצעיר (כבן 17) שנפצע בינוני כתוצאה מהתהפכות טרקטורון ברחוב סירקין בקרית אתא.
נפתלי רוטנברג מנהל מרחב כרמל באיחוד הצלה והחובש חיים שפילברג מסרו:
"לדברי עוברי אורח – הוא התהפך עם טרקטורון במהלך נסיעה ונחבל בגפיו, בראשו ובפלג גופו העליון. הענקנו לו בזירה סיוע רפואי ולאחר מכן הוא פונה במצב בינוני לבית החולים רמב"ם להמשך טיפול."
כשפגשתי את אלה בפעם הראשונה היא אמרה "אני מאוהבת, וזה הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים". חיוך ענק היה מרוח על פניה, ובכל פעם שהזכירה את מושא ההתאהבות שלה, את הגבר שנדמה היה שכל הווייתה נתונה לו, המבט שלה נהיה מזוגג כאילו התודעה שלה עוברת לעולם אחר. "אני מאוהבת. רק מלחשוב עליו אני מרגישה פרפרים בבטן ועולה לי הדופק. זה משנה את החיים". ואכן כל החלטה שרצתה לקבל וכל פעולה שתכננה, הייתה מתוך השראה של אותה התאהבות.
אחרי שלושה חודשים פגשתי אותה שוב, אחרי אינסוף הצהרות בכל מדיה אפשרית על כך שפגשה את אהבת חייה, את הנשמה התאומה שלה, את הלהבה התאומה שלה, את האדם שהחיבור איתו הוא מגלגול קודם והם נועדו להישאר ביחד לנצח נצחים. אלא שהוא לא הרגיש כך ואמר לה שהקשר לא יכול להמשך. הוא לא הצליח להתאהב בה כמו שאהב את החברה הקודמת שלו, הוא מעריך מכבד ונהנה איתה מאד, אבל לא התאהב.
החברה הקודמת היא אהבת חייו. עם אלה זה נגמר. אלה נכנסה לדיכאון. הרגישה שחרב עולמה. הכאב היה בגוף ובנפש. עמוק ואמתי. היא ניסתה להסביר מה היה שם, להבין איך יתכן שאדם שהרגישה שהיה כל כך קרוב, כמו חלק מנשמתה ממש, לא הרגיש כלפיה את אותו עומק סוחף וחסר פשרות. איך יתכן שההתאהבות היתה חד צדדית, ואם הוא באמת הנשמה התאומה שלה לאור ההתנהלות שלו. "יש מצב שהוא לא יודע את זה. אני חושבת שזאת קארמה, שהוא עוד יתפקח וישוב. אני לא מאוהבת. אני אוהבת אותו אהבה עזה. מאוהבת זה הורמונים. פה זה קארמה. זה חיבור נשמות", המשיכה להגיד למרות שהוא כבר הלך אל נתיבי חייו ולא חזר לקשר איתה.
היא שלחה לו הודעות, קיוותה שיתקשר להגיד מזל טוב ביום ההולדת אבל דבר מאלה לא קרה. בפעם הבאה שפגשתי אותה, לאחר כמה חודשים עצובים למדי, התעוררו בה מחדש עוצמות החיים. "אני מרגישה כאילו הייתי בכלא ויצאתי לחופשי", אמרה באותו מפגש. הצורך באהבה והרצון להתרגש ולעורר את החושים, חזר להתקיים בה, והיא שבה לעולם ההיכרויות, המפגשים והתקווה שהאחד המיוחד שלה יגיע כדי להישאר.
התאהבות היא תהליך גופני ונפשי. מצד אחד יש את ההרמון דופמין שמניע אותנו להתאהב ולחוות פסגות של אושר, ומצד שני יש את הנפש שרוצה לחוות קשר שמספק יציבות ושמחה, מקום להשתייך אליו ולהרגיש ראויים ורצויים. כאשר רמות הדופמין גבוהות, האהוב נדמה כמושלם ואין שום התייחסות לתכונות הלא חיוביות שלו. הוא נדמה חכם, יפה, מוצלח וראוי להיות האחד שלמענו שווה להתעורר בבוקר. זאת חוויה רגשית וגופנית, עם פרפר בבטן, התרגשויות ורצון עז להתחבר.
הדחף הוא להיות כמה שיותר בחברת האדם בו התאהבנו, יש מחשבות עליו ועל מה יגיד ואיך יגיב ומה ישמח אותו ואיך לעשות דברים יחד איתו כאילו מעולם לא ידענו לעשות לבד. במקביל מתעוררת משיכה גופנית, רצון לגעת, לראות, להריח, וכאשר ההתאהבות היא בתוך חיבור זוגי, מתעוררת גם תשוקה מינית. יש לזה גורם אבולוציוני, לחבר זוגות לצורך המשך הדור כך שלפחות בהתחלה לא ישמו לב לדברים הלא טובים ולא יכשילו את ההתרבות.
שלא בהקשר זוגי, התאהבות מעוררת רכושנות, אחיזה, רצון שהדבר בו התאהבנו יהיה שלנו ורק שלנו. "ראיתי את הגור הזה והתאהבתי בו. ידעתי שהוא חייב להיות שלי", אמרה לי פעם אישה שגידלה גור כלבים כאילו היה בנה.
מאחר והתאהבות דורשת אינטנסיביות רבה והמון אנרגיה, סערות נפש והתמסרות עמוקה, קשה להחזיק בה זמן רב. במידה והיא מצליחה להתקיים בהמשך הדרך, ההתאהבות הופכת לאהבה, ההורמונים שנותנים יציבות ומשפחתיות מתעוררים והאנרגיה משתנה מלהט שקשה לספק, לאיכות יציבה יותר, רגועה והרבה יותר בהירה מהטשטוש האופורי של ההתאהבות. בעוד ההתאהבות הופכת את הקרבה והתנועה ביחסים לקלים, טבעיים וזורמים ללא מאמץ, האהבה מבקשת השקעת מאמץ ביחסים, השתדלות והתבוננות, נדיבות וגמישות.
כאשר ההתאהבות אינה מובילה לקשר מתמשך סופה בעצב גדול, כאב לב, דכדוך עמוק ותחושת שבר. למרות כל אלה, אנשים רוצים להתאהב, להתרגש, להיסחף לתוך מערבולת חושים וכמו להיבלע באנרגיה הסוערת של ההתאהבות, בתקווה שהזרימה הטבעית תוביל אחר כך לאהבה, לאחווה וזוגיות מתמשכת וטובה.
שאלתי חברים מה צריך בשביל להתאהב. רובם ענו על אהבה. על קשר מתמשך, על הדדיות של אנרגיה חיובית, על סיפוק צרכים הדדי, על נתינה ונדיבות של שני הצדדים במטרה משותפת. היו שדברו על חלקיק השנייה בו הרגישו את ה"קליק" של ההתאהבות, את הזרם מהרגש הזה של האנרגיה שאומרת כאן ועכשיו אנחנו מחוברים בתדר וזה שווה התייחסות עמוקה. התעקשתי לשאול מה היה בבני הזוג או בנות הזוג של ההתאהבויות הקודמות.
אביאל, אחד החברים, אמר לי: "אני לא יודע מה היה שם. שמתי את הלב שלי על מגש ונתתי לה. הלכתי כעיוור אחריה בהתאהבות מטורפת. לא ראיתי כלום חוץ מאשר אותה. ויתרתי על חברים, על משפחה, רק היא היתה בעייני באותו זמן. כולם אמרו לי שהיא לא נכונה לי, שהיא לא אמתית איתי אבל לא ראיתי ולא רציתי לשמוע שום דבר רע עליה. מה גרם לי להתפקח? זה היה בהדרגה. הרגשתי שזה לא עובד, בשלב מסוים כבר לא יכולתי לשקר את עצמי יותר, כי היא לא הייתה שם בשבילי.
כמה שעשיתי למענה ולמען הקשר, אף פעם לא הספיק ולא התקבל בהערכה. היה רגע. כמו הקליק שחיבר היה את הקליק של ההתעוררות, הרגע שבו ראיתי בבהירות שהסיפור שאני מספר לעצמי אינו דומה למה שקורה במציאות. לקח לי זמן להתאושש ממנה. בהתחלה הרגשתי שמצד אחד אסור לי להיות איתה כי זה הרסני לגבי, ומצד שני הרגשתי שאין טעם ואין חשק לכלום בלעדיה. חשבתי שכבר לעולם לא אוכל לאהוב. הדיכאון היה קשוח. אבל יצאתי מזה ואני מאושר שיצאתי מזה כי התעוררתי לחיים.
אני רואה את עצמי היום, אני יודע ליהנות מדברים, אני לא בתלות. להתאהב זה כמו להיכנס לכת, והאדם שמתאהבים בו הוא ראש הכת שמנהל אותך, ואין לך דרך אלא לפעול לפי רצונו. ככה אני הרגשתי. כאילו אני אסיר שלא שולט על כלום והכל למענה. רוב הזמן הייתי בחרדה נוראית שהיא תעזוב אותי, שהיא לא תתרצה, שהיא תעדיף מישהו אחר על פני. זה נורא כשאני חושב על זה היום. זה היה בהתחלה האור הגדול של חיי והפך בהדרגה לשפל הגדול של חיי. אפילו עכשיו כשאני מדבר על זה אני מרגיש מתח בכל הגוף. מתח לא טוב. אני שמח שזה מאחורי".
רעות אומרת שזוגיות טובה אפשר לעשות עם מי שדומה לך, כי בעצם מתאהבים בהשתקפות, בדברים המשותפים שיש בין השניים. היו לה כמה התנסויות. "באחת מהן נאלצתי להוציא צו הרחקה לבחור שהתאהב בי ברמה לא הגיונית, היה אובססיבי כלפי, קנאי, מאיים, מפחיד עד כדי כך שהייתי חייבת לסיים את זה. במקרה אחר אני התאהבתי ונהייתי אובססיבית. תפסתי את עצמי די מהר, אבל היו כמה שבועות שעקבתי אחריו, שלחתי לו הודעות וטלפנתי לו בלי סוף ממספרים חסויים כדי שיענה לי, השתגעתי ממש. השתגעתי מאהבה. אבל תפסתי את עצמי, הבנתי שאני לא יכלה להמשיך ככה, ולאט לאט השתחררתי ממנו. היום כבר אין לי אליו רגשות, אבל זה לקח כמה שנים להשתחרר מהתחושה הזאת של אובדן, של נטישה, כאילו אין יותר אהבה בעולם בכלל.
"כיום אני בזוגיות אוהבת, אני מאד מעריכה בן הזוג שלי, הוא חכם וטוב לב, הוא אוהב אותי וזה עושה לי אושר. אני לא יכולה להגיד על הבחור ההוא שהוא היה חכם או טוב לב במיוחד. זה כנראה היה גיל כזה או גל כזה של הורמונים שיצר את הסיטואציה של ההתאהבות המטורפת. כשאני מסתכלת אחורה אני לא לגמרי מבינה מה אהבתי בו. הוא נחמד לא יותר. באותם ימים הרגשתי שאין לי חיים בלעדיו. כמו בשיר, בלעדיך אני חצי בנאדם אני בעצם כלום. אחר כך זה עבר, והכרתי את בן הזוג שלי שהוא הרבה יותר מוצלח ונפלא ממנו. אם אני מאוהבת בו? אני לא בעיוורון חושים מטלטל איתו. אבל אני אוהבת ומעריכה, דואגת לו ונהנית בחברתו. אין פרפרים בבטן, אין ללכת לאיבוד באנרגיה שלו אבל יש תחושה נהדרת של משפחה, של ביטחון ביחד, של בית. אם אני מתגעגעת להתרגשויות? יש לי התרגשויות מהעבודה שלי, מהדברים שאני עושה, מהילדים, יש לי מספיק התרגשות בחיים".
אחרי הרבה שיחות דומה שהגעתי להבנה שהתאהבות לא קשורה להגיון או לשכל. להיפך. לפעמים ההתאהבות היא בניגוד מוחלט לכל מה שהשכל היה אומר אילו הקשיבו לו. האפקט הזה בו בתחילת ההתאהבות התחושה היא מלאות, אושר והתמסרות ללא שיפוט או ביקורת על הצד השני, בעל כוח ריפוי והעצמה. לעומת זאת אהבה יכולה להיות דבר שצומח ומתפתח מתוך התבוננות, מתוך למידה של האדם, של הדברים, היקשרות הדרגתית שיש בה חמלה ונכונות לחלוק. כאשר יש אהבה היא מחזקת, משמחת, מחברת ועוזרת בתהליכי החלמה.
חזרתי ושאלתי מה צריך שיהיה בבן אדם כדי שתתעורר בנו האהבה אליו.
יפית אמרה שצריך שתהיה התאמה בערכים , פתיחות משני הצדדים, מוכנות להכיל, לקבל ולגדול ביחד. מורן אמרה שהכי חשוב שהלב יהיה פתוח להתמסר. "לקחת סיכון להיפגע, להיות חשופים ולאפשר לצד השני לתת לי. כשאני לא נותנת לעצמי אלא רק לאחרים, יהיה לי קשה לקבל . לא צריך רשימה לגבי מה צריך שיהיה בצד השני של הקשר, צריך גמישות ושתהיה הרגשה ששני הצדדים עושים ביחד".
מלי מחפשת גישה חיובית לעולם ולאנשים. יש לה רשימה נהדרת, כזאת שיש בה הרבה תכונות שראויות לכל בן או בת זוג כדי לעשות את החיים נעימים. "שתהיה סבלנות וסובלנות, פתיחות, אדם שיש לו תחומי עניין משלו, אדם מאפשר, אוהב , אכפתי, אוהב לעזור ועם ידיים טובות, סקרן, אוהב ללמוד, בעל יכולת הקשבה והכלה, ישר, אוהב קרבה ומגע, בעל ידע עולם נרחב רצוי משכיל, נדיב טוב לב ומלא מלא אהבה לעצמו ולזולת".
דפנה אומרת שעם השנים לבד, היא הבינה שלא די בכמיהה לחברות וחום. "הלב צריך להיות באמת פתוח לצאת מאזור הנוחות, וגם ההבנה שלא רק הצד השני התבגר וכבר לא נראה כמו נער, אלא גם אנחנו כבר נראות אחרת מאשר בצעירותנו. צריך לעבור איזה מחסום תודעתי בנוגע למראה. כשעוברים אותו אפשר להתאהב בערכים ובהתנהלות של אדם בלי קשר למראה שלו".
טלי ואיריס חשבו שצריך פניות לקשר. "חשוב שיהיה לו רצון לקשר, שיהיה פתוח, שתהיה מוטיבציה, נכונות להשקיע לתת ולקבל. וצריך גם חוש הומור. וסבלנות, ומרחב. חשוב שיהיה מרחב לכל אחד לחיות במרחבים הפרטיים שלו שאינם חלק מהזוגיות".
רבקה אמרה שאפשר להתאהב במי שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך "מישהו שאת יכולה להיות את עצמך לידו ". רותם אמרה שאהבה הולכת יחד עם משיכה. "גירוי כזה שיכול להיות אנרגטי, רגשי, פיזי, והכי טוב כולם יחד". אורלי הוסיפה שכל התכונות שמחפשת אצל הצד השני בזוגיות, חייב שיהיו גם לך. ציפי הוסיפה שצריך כבוד הדדי, חברות והבנה, יחד עם היכולת לסלוח.
לפי ויקיפדיה התאהבות היא תחושה של רצון בקרבה, משיכה מינית ותשוקה לקבל יחס אוהב, שלב ראשוני בהיווצרותו של קשר של אהבה רומנטית. בהמשך מצוין סולם האהבה הלוהטת, המכיל שורה של משפטים. לכל אחד מהמשפטים נותנים ציון בין 1- נמוך לבין 9 – גבוה, וככל שהמספר גבוה, הדבר מעיד על מידת ההתאהבות ועל גובה האובססיה שיש לאדם בקשר. אתם מוזמנים לבדוק את עצמכם.
(חי פה) – פצועה קשה מפיצוץ רכב, 4 מקרי דקירה ו-2 מקרי ירי פונו מאז הלילה לרמב"ם.
לחדר ההלם ברמב"ם פונתה תושבת הצפון שנפצעה קשה בפיצוץ רכב, (על רקע פלילי, כך לפי המשטרה), והיא כעת מורדמת ומונשמת.
בנוסף, מאז חצות פונו לחדר ההלם ברמב"ם 3 מקרי דקירה ו-2 מקרי ירי – כולם מאירועים נפרדים בצפון, כולם מוגדרים קל-בינוני.
השמש שקעה. הערב ירד. התחלתי להתלונן על כאבים עזים בעיניים. אבא חזר מהעבודה בהפסקה מתוכננת בעוצר ואימא מספרת לו על היריות ועל השכן הסקרן במורד הרחוב שהציץ ארוכות מבעד לשער הכניסה ונפגע מצרור שנורה ממקלע 'בזה' 7.62 מ"מ שפילח את ראשו. שיאו של הסיפור, שאני בזמן היריות שיחקתי עדיין בחוץ וקיבלתי חופן סוכריות ממקלען צריח של טנק.
אבי הזהיר אותי לבל אשחק בחוץ בזמן העוצר. כילד בן ארבע השתדלתי למלא אחר דרישות הורי לא בהצלחה מרובה. העיניים שלי התחילו להתנפח ואני מאבד את הראיה. את הסיפור שמעתי לא אחת מאבי שסיפר לנכדיו, ילדיי, כשדמעות בעיניו. שכבתי במיטה, ותוך כדי בכי קורע לב שאלתי שוב ושוב:
"אבא, למה אני לא רואה אותך?"
ההחלטה בבית פה אחד. חייבם להגיע לרופא. לילה. חיפה חשוכה. טנקים ומחסומים של הצבא הבריטי ברחובות. טלפון אין. פקס אין. SMS גם אין. הברירה היא ללכת ברגל וגם זה מסוכן כפי שראינו.
אמי לא חשבה פעמים, עטפה אותי בשמיכה וכשאני חבוק בזרועותיה יצאה לרחוב, כלביאה המגוננת על גורה. צריך להגיע לרחוב ארלוזורוב לביתו של ד"ר בוטנוויזר. רופא ילדים מפורסם שטיפל בי מאז לידתי. המחסום הראשון ברחוב סירקין לא הרחק מביתנו. שני חיילים אנגלים עצרו אותנו. אמי ניצלה את שלמדה בשעורים פרטיים ושוחחה איתם באנגלית.
כשהרימה את השמיכה והציגה להם את פרצופי הנפוח נוטף הדמעות הלא יאומן קרה. אחד החיילים לקח אותי בזרועותיו החסונות, אמי רועדת מפחד ומעט מצינה, מגוננת עלי עם המטריה. טפטוף טורדני שלא פוסק לרגע ומאיים לפרוץ את השמיים השחורים ולהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. החייל בצעדים נמרצים ורחבים, כשאימא הולכת\רצה לידו, הוביל אותנו כברת דרך ארוכה וחסך לנו הסברים בשאר המחסומים. אם החייל האדיב קורא את זה אפשר לקיים מפגש זיכרונות מאד מרגש. הוא אמור להיות היום כבן מאה. אולי קוראים לו פיליפ. מי שמכיר….אשמח.
השמיים שחורים כי זה צבעם בלילה חורפי שכזה. הכל חשוך. תאורת רחוב, אין. תאורה מחלונות ראווה, אין. תאורה מבתי המגורים, אין. הכל מוגף וסגור. גם תאורת ירח איננה מגיעה מבעד למעטה העננים השחורים. כך שמרחק ההליכה הארוך רחוק מהליכת טיול להנאה או הליכה לפיתוח סבולת לב ריאה. דוקטור בוטנוויזר היה כמובן בבית. אי אפשר וגם אין לאן ללכת. "ביתי הוא מבצרי" מותאם בדיוק לימים אלו. הרופא לא מאמין לסיפורה של אמי על דרך הגעתנו אליו באמצע העוצר. כדי להימנע מהעינוי של הדרך חזרה, הוא מציע שנשאר אצלו עד אור הבוקר. אימא מודה, אך חייבים לחזור כי אבי לא יבין מה קרה.
קיבלתי טיפול ותרופות והרופא ליווה אותנו עם פנס לחדר המדרגות החשוך, נפרדים ויוצאים לדרך. גם בדרך חזרה נעצרנו מספר פעמים, אך אומץ ליבה של אמי הדואגת נגע ללבם של החיילים הבריטים האמונים על שמירת חוקי העוצר ואפשרו לנו להתקדם. הפעם לא נמצא החייל האמיץ שיעזור בנשיאתי. אומנם הייתי צנום ורזה ואך מרחק הליכה כזה, במזג אוויר כזה, זה מבצע לא קל. בשעה מאוחרת הגענו הביתה כשאני ישן בהשפעת התרופות שקיבלתי. אבי נרגע ולאחר יומיים כבר חזרתי לגן עם ראייה שש-שש. תודה מקרב לב לפיליפ. נכדיו יכולים להיות גאים בסבם שהיה 'מנטש' ושוטר למופת.
(חי פה) – גבר פונה במצב קשה לרמב"ם לאחר שנפצע באירוע דקירה.
הלילה, בסביבות השעה 23:30, התקבל במוקד 100 של המשטרה דיווח על אירוע דקירה בשדרות ההסתדרות, סמוך לצומת קריית אתא. מהמקום פונה גבר בשנות השלושים לחייו, כשהוא במצב קשה.
בשעה 22:57 (חמישי 25/7/24) התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב כרמל, על גבר שנפצע באירוע אלימות בשדרות ההסתדרות, סמוך לצומת קריית אתא.
חובשים ופראמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי ופינו לבי"ח רמב"ם גבר כבן 37 במצב קשה ובהכרה, עם פציעות חודרות.
(חי פה) – רוכב אופנוע בן 48 פונה במצב בינוני לרמב"ם לאחר שנפגע בתאונת דרכים במהלך הלילה.
הלילה (26/7/24) בשעה 03:27, התקבל דיווח במוקד 101 של מד"א במרחב כרמל, על תאונת דרכים בין רכב לרוכב אופנוע בשדרות ירושלים בקריית ים.
חובשים ופראמדיקים של מד"א העניקו טיפול רפואי ופינו לביה"ח רמב"ם את רוכב האופנוע, גבר בן 48 במצב בינוני עם חבלה בגפיים התחתונות.
(חי פה) – עיריית חיפה פועלת להשיב לבעלותה את המגרשים המשמשים כמועדון למשחק כדורת דשא הממוקמים במבואות הדרומיים של העיר. הנהלת המועדון, הפועל כבר עשרות שנים והוא היחידי שקיים בצפון, הופתעו כאשר הבינו כי עליהם לפנותתאת השטח בתוך מספר ימים וטוענים כי אם יצא הדבר אל הפועל, ייסגר מועדון שמשרת עשרות שחקנים, בהם גם שחקנים עיוורים, ולא יהיה לו כל תחליף.
מועדון כדורת הדשא בחיפה נמצא על שטח עירוני שהוקצה לו בהסכם השאלה בשנת 1982. "בהתחלה קיבלנו את השטח ל-3 שנים, ובהמשך הוארכה הבעלות שלנו שוב ושוב, וכך זה היה עד שנת 2022", מסביר קפטן המועדון, שלמה ערמוני. "המועדון ממוקם בין מרכז הטניס לאכסניית אנ"א שבמורדות הדרומיים של חיפה, בשטח של 7.2 דונם. מדובר בשטח שהיה טרשי כשקיבלנו אותו. בהתחלה, עפ"י ההסכם, נבנה עליו צריף, על חשבוננו. עיקר העלויות של המועדון הגיעו מתרומות מחו"ל ומחברים.
התחלנו עם מגרש אחד ומאוחר יותר הוקם מגרש נוסף ומונגש. משנת 1988 יש במועדון שני מגרשים, גודל כל אחד מהם הוא 40 מ' על 40 מ', והם מכוסים דשא".
על הייחוד שבמשחק כדורת הדשא מספר ערמוני: "את הכדורת משחקים על דשא, אורך המסלול הוא 38 מ'. המגרש מחולק ל–6-7 מסלולים רוחב כל מסלול הוא 4.5 מ'. מגלגלים את כדור המטרה ומזיזים אותו ימינה ושמאלה, כשהמטרה היא לזרוק את הכדורים כך שיהיו קרובים כמה שיותר לכדור המטרה. המשחק מתנהל פעם בהלוך ופעם בחזור. כדי לנצח צריך להשתמש בהרבה מאוד טקטיקות".
"בחגיגות 30 שנים למועדון הגיע ראש העיר, יונה יהב, העניק תמונה יפה וגם תמיכה של 20,000 ש"ח. באופן כללי, העירייה תמכה במועדון, עד בשנת 2022 ביקשנו להמשיך את ההקצאה ל-10 שנים נוספות, אז הגיעו מאגף הנכסים ובשנה שעברה קיבלנו מכתב בו נאמר לנו שהם רוצין להקטין את ההקצאה ומבקשים שנחזיר חצי ממגרש החנייה ואת אחד המגרשים, לטובת פעילות ספורט אחרת".
"ליד המועדון ישנו שטח בור ששייך לעירייה. בשנים האחרונות השתמשו בשטח הזה כמגרש חנייה. ועדת הנכסים המליצה לקחת את השטחים מאיתנו ולא ברור לנו למה צריך לפגוע בהקצאה שלנו במקום לנצל את השטח הזה. כתבנו לעירייה מכתב תשובה והסברנו שאם הבקשה שלהם תצא לפועל, זה יביא לגסיסת המועדון".
"חיכינו שתהיה מועצת עיר חדשה על מנת שנוכל להביא את הטיעונים שלנו, כך שההקצאה לא תבוטל חלקית. התברר שאף אחד לא אמר לנו שבחודש מאי האחרון כבר התקיימה ישיבה של ועדת ההקצאות ובישיבה הזו הוחלט שיילקח מאיתנו השטח כולו. בתחילת יוני אישרה מועצת העיר את לקיחת השטח ללא כל דיון בנושא.
המכתב על כך שלא מאשרים את ההקצאה נשלח אל מזכירת המועדון שלנו, אלכסנדרה תירוש ז"ל, ולכן כלל לא קיבלנו אותו. נשיא המועדון שלנו, הארי כץ, קיבל שיחת טלפון ביום ראשון השבוע, בה נאמר לו שרוצים לתאם את פינוי הנכס. ככה גילינו שנשלח מכתב שכאמור, בכלל לא הגיע אלינו. ביום שלישי שלחו לנשיא המועדון את אותו המכתב בו מבקשים שנפנה את השטח עד לתאריך 19/07/2024. מאז יש בלגן גדול".
"זה ספורט לאנשים בכל הגילים. מגיעים אלינו סטודנטים מהטכניון שמשחקים לצד אנשים מבוגרים. הסטודנטים מחויבים להתעמל לאורך התואר וכדורת הדשא היא אחת האפשרויות, כשבכל סמסטר מגיעים אלינו סטודנטים ומאוד נהנים מהמשחק. במועדון יש מעל 50 חברים, חלקם משחקים בנבחרת ישראל. מעבר לזה, באגודת לקויי הראייה ישנה קבוצה שמונה בין 10 ל-12 אנשים עיוורים שמתאמנים אחת לשבוע במועדון. יש להם מדריכים מיוחדים, הם משתתפים בתחרויות וגם נוסעים לחו"ל וחוזרים עם גביעים. אנחנו המגרש היחיד מצפון לרעננה, ולא יהיה מגרש אחר במקומו. להכשיר מגרש כזה דורש עלויות של מיליונים וזה לוקח הרבה זמן לעשות את זה. לצד ההנאה מהספורט עצמו, כדורת הדשא מספקת גם מסגרת חברתית. אם יסגרו את המועדון, הוא לא יוקם בשום מקום אחר".
ערמוני אומר כי בימים הקרובים תבדוק הנהלת המועדון כל דרך למנוע את רוע הגזרה, כך שניתן יהיה להמשיך ולהפעיל את המועדון.
מעיריית חי פה נמסר בתגובה: "מדובר בשטח הדרוש לצרכי העיר ותושביה ועל כן דחתה ועדת ההקצאות את הבקשה. מועצת העיר אישרה את המלצת ועדת ההקצאות".
