בית הלוחם בחיפה, כמו בניינים מסוג זה ברחבי הארץ, הינו מרכז ספורט שיקומי ופעילות חברתית למען נכי צה״ל ובני משפחותיהם. כתובתו היא דרך צרפת 101.

בית הלוחם

מרכזי ספורט שיקומי כאלה מיועדים לפעילות שיקומית לאוכלוסיית נכי צה״ל על כל רבדיו. בליבת הבניינים הללו נמצאים בד״כ בריכת שחיה, חדרי כושר ואולמות ספורט. בנוסף, כלולים בהם חדרי משחקים, אולם תרבות ופעילות מיוחדת כגון קליעה למטרה. לצד כל אלה מתקיימות פעילויות תרבות שונות וחוגים לטובת נכי צה״ל ובני משפחותיהם.

בית הלוחם בחיפה

ב-1968 התקבלה ההחלטה ע״י העיריה על הקמת בית לוחם בחיפה, על המורדות המערביים של הכרמל הצרפתי.

בתחרות האדריכלים שהוכרזה ב-1969, זכה האדריכל דוד ינאי. הצעתו כללה בית לוחם ובית יד לבנים. ב-1971 הונחה אבן הפינה לבניין בית הלוחם, לאחר שנתקבלה תרומה של מיליון דולר מטעם ארגון ״ברית שלום״ מארה״ב. הבנייה החלה ב-1974. 

ב-1977 הוגשה תלונה למשטרה ע״י האדריכל ד. ינאי נגד הקבלן המבצע, אורי לבזובסקי, על ליקויים בבניה וניפוח חשבונות. המשטרה פתחה בחקירה שגרמה לעיכוב הביצוע (גילוי נאות: באותה שנה תכננתי עבור לבזובסקי שני מתחמי מגורים בחיפה).

עירית חיפה וארגון נכי צה״ל התייצבו לצד הקבלן (!?) למרות שלכאורה, הם היו הנפגעים מהשחיתות שעליה התלונן האדריכל. בתגובה להגשת התלונה, האדריכל ד. ינאי פוטר ע״י העיריה מתפקידו כמפקח על הפרויקט. 

בעקבות פיטוריו, ינאי פנה לבג״ץ ע״מ למנוע הרחקתו מהפרויקט. אולם, בג״צ דחה את התביעה והפנה את ינאי להגיש תביעה אזרחית בעניין.

לעזרת ד. ינאי במלחמתו בשחיתות הוקם ועד ציבורי שבראשו עמדו שלש דמויות ציבוריות ידועות: מרדכי וירשובסקי, מאיר זורע ויוחאי בן נון וכן יעקב רודיטי יו״ר אגודת האדריכלים בישראל. בהמשך הוגשו כתבי אשום שהסתיימו בהרשעת נציגי ארגון נכי צה״ל. כמו כן, המעורבים הגישו תביעות נזיקין הדדיות.

בית המשפט הוציא צו שאסר על עירית חיפה לבנות את בית יד לבנים, במתחם בית הלוחם, שלא ע״פ תכניותיו של האדריכל ד. ינאי. אולם, כדי לעקוף את הצו, העיריה החליטה לבנות את בית יד לבנים במקום אחר.

חקירות המשטרה והמשפטים עכבו את בניית הפרויקט. לבסוף, בית הלוחם בחיפה נפתח ב-1985.

דוד ינאי, אדריכל הבניין (1935- 2006)

דוד ינאי נולד בירושלים, אך התגורר רוב חייו בחיפה. למד אדריכלות בטכניון ואף לימד בו בדרגת ״מרצה בכיר״ עד 2003. לאחר הלימודים התמחה במשרדו של פרופ׳ אל מנספלד. ב- 1966 ניהל מאבק משפטי נגד פרופ׳ מנספלד בנושא הפרת ״זכויות יוצרים״, בקשר לשני פרויקטים שעליהם עבד במשרדו כשכיר. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את טענתו של מנספלד שינאי פעל לפי הוראותיו, הנחיותיו ותחת השגחתו כשכיר במשרדו.

עם עבודותיו בחיפה, מלבד בניין בית הלוחם, נימנה גם המכון לחקר הימים והאגמים בחוף שקמונה. כמו״כ תכנן שכונות מגורים במעגן מיכאל ובעין גב וגם בתים פרטיים בחיפה.

הוא עסק בחיפוש פתרונות במגוון סוגיות: בניה אקלימית וימית, ייעול והוזלת הבניה למגורים, תחבורה ותעבורה, תיעוש הבניה ועוד הרבה. רוב הרעיונות שהגה ומרבית ההצעות שהגיש לתחרויות תכנון בארץ ובחו״ל – לא התממשו ונותרו על הנייר.

האדריכלות הלא ממומשת מכונה ״אדריכלות הנייר״ ועל אף שאינה נבנית היא תורמת לפיתוח החשיבה האדריכלית. אכן, רוב עבודתו של דוד ינאי שייכת לקטגוריה זו.

האם חושפי שחיתות מוגנים?

בדומה למקרים אחרים, גם במקרה זה, חושף השחיתות נפגע כלכלית וחברתית מן המעשה. פרנסתו של דוד ינאי נפגעה קשות מן הפרשייה. הוא נחשב ל״עושה צרות״ ולקוחות רבים, הן מוסדיים והן פרטיים, נמנעו מלהזמין את שרותיו.

במדינות רבות נחקקו חוקים על מנת להגן על חושפי שחיתות מפני התנכלויות שונות. ברוב המקרים חל איסור לפטר עובד משום שחשף שחיתות במקום עבודתו. בישראל משמשים לכך חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 וסעיף 45א-ג לחוק מבקר המדינה.

אך האדריכל דוד ינאי פעל כ״עצמאי״ במאבקו נגד השחיתות ולא כ״עובד שכיר״ וזאת עוד לפני חקיקת החוק הנ״ל. מי היה אמור להגן עליו?.

תודתי נתונה בזאת למר יורם כץ על בצוע צילומי הבניין ששימשו ליצירת האיור לכתבה.

קוראים יקרים,
הכתבות במדור זה מבוססות על מידע גלוי המפורסם במקורות כגון ויקיפדיה ובאתרי אינטרנט אחרים ועלול לכלול אי-דיוקים היסטוריים שונים הנובעים מן המקורות הנ״ל.