אני בכיתה והילדים הלכו הביתה.
כיבוי אורות. פוווו למבער התכלת עם טיפות השמן הריחני.

נכנס מוטי, אב הבית, שלנו: "הנה, מוכן. שמתי עליו לאכה, שיישמר לך. תתלי את הקלפים שלך, אני בא מחר לראות, תיהני."

הוא מחייך אלי ויוצא. אני צועקת אחריו: "תודה מוטי, תודה, זה כל כך לא מובן מאליו…"

אני שולפת מהתיק שלי את חפיסת קלפי ההודיה. לא עוררו אותנו להכיר בערך שיש להודיה מדויקת.   3 עולמות מקבלים חיים, זה של נותן ההודיה, זה של המקבל אותה, ועולם הקשר ביניהם.

אני מתבוננת במתנה שקיבלתי. תודה מוטי על רוחב הלב (אני מדברת אליו בלבי). אתה יודע, כשאני רואה עכשיו את הגימור שעשית ללוחות העץ במו ידיך הטובות, אני מתרגשת. בעיקר אני מתרגשת מהלב הנותן שאתה. ותודה על שמחת העשייה שיש בך תמיד, כשאתה עובד למען הגשמת חלומותיהם של אחרים…

אין מספיק מקום ל-101 קלפי ההודיה שלנו על המתקן. אני צריכה לבחור מהחפיסה את מה שהכי מתאים למתוקים שלי מכיתה ב'. כך הם ילמדו לקרוא. לא, לא רק את האותיות והמילים, הרבה יותר מזה. הם ילמדו לקרוא את מה שכתוב בין הדפים של ספר הלב. הדקדוק הפנימי על כל דקויותיו.

הראש שלי כבר רץ לשיעורים שאני מתכננת עבורם. כמה הייתי רוצה שכל שיעור יהיה שער ושכל מילת הודיה תהיה תיבה של אוצרות גנוזים.

והנה, תוך שאני תולה את הקלף "טוב לב" בעזרת אטב העץ הפצפון, אני שומעת לפתע את קולו העמוק והשקט של סבא אברהם (מצד אבא) שעזב את העולם לפני שנים רבות. כל תכנוני השכל שלי מתפוגגים באחת. ומהקלף ש'במקרה' הגיע אחריו, מתנוצצות שתי המילים "חוש הומור", ואיתן מחייכת אלי סבתא פאדילה (מצד אימא) בשמלה פרחונית עם צמתה האפורה.

רגע סבתא, עכשיו אני עם סבא, הוא הגיע לפניך. ידי הקטנה בכף ידו הגדולה, החמה, כף יד של פחח ונגר.

סבא… אני רוצה להודות לך עכשיו, כשאני כבר גדולה, על מה שלא ידעתי להודות אז, כשהייתי בת שש או שבע. אני מרגישה שאתה שומע.

הנה אתה מחזיק במטרייה שחורה ומסוכך על שנינו. מבול. אנחנו צועדים מבית ספר יזרעאל לרחוב הצפצפה.
הגענו הביתה. תנור הנפט מחכה לי. רשת אדומה לוהטת, מהבהבת. שלהבות קטנות כחולות. "סבא אני אוהבת את הריח." "אני יודע", הוא מסתכל אלי בעיניים הכחולות האלה, מוריד את המשקפיים העבות. השיער הלבן הנוצץ שלו קצת רטוב.

"סבא נרטבת?"

"לא… תורידי את הגרביים, נשים ליד התנור, שיתייבשו. עכשיו תסתכלי פזית'לה, שמתי את התפוחי אדמה במים עד שתבואי, שלא ישחירו, ככה תעשי כשתהיי גדולה."

אני על השרפרף, מול התנור: "אני יכולה לקחת קוביית סוכר, סבא?" אני יודעת איפה הוא מחביא. "כן, תיקחי."

אני לועסת את הקובייה, מתחממת, והוא בלי מילים מגרד את תפוחי האדמה בפומפייה, מוסיף קמח, ביצים, סוכר, מערבב בכף עץ…".

תודה סבא על החום והרכות, תודה על האהבה שלך ללמד, להעניק מחוכמתך ומניסיונך. אה, עוד משהו… תודה על השקט, השקט שהוא כל כך שלך. כן, אני מרגישה אותו עכשיו. זה השקט של סבא שלי ולא של אף אחד אחר בעולם.

הנה הלטקס מוכנות. סבא אברם מפזר עליהן סוכר, שם בצלחת זכוכית על מפית נייר עם פרחים, מתיישב לידי ומסתכל איך אני אוכלת, עם העיניים הענקיות שלו, שלפעמים נראות לי עצובות.

"טעים לך?"

תודה סבא'לה על הרגישות הזו שאתה. מבעד לעיניך הטובות אני רואה את התעניינות הלב שלך שפגשה אותי כל יום, התעניינות שהפכה להיות חלק ממני.

סבא לומד גמרא כל לילה עם לוסטיג והרופא שנרדם. תחת הלוסטרה עם האור הצהוב שבהול, פרושים הספרים הישנים, שולחן ערוך, מקראות גדולות. ריח עתיק. כשגדלתי, סיפרו לי סבא, שכתבת שו"תים ביתד נאמן (שאלות ותשובות).

והנה דודה רבקה נכנסת עם סיר של מרק אפונה רותח ופרוסות עבות של לחם שחור. החברותא שלך אוכלים ונהנים כל כך. אני נרדמת עם הוויכוחים והצעקות הלוחשות שלהם. כשהתעוררתי לבית הספר כבר לא היית בבית. בארבע וחצי לפנות בוקר יצאת לתחנת האוטובוס ונסעת למפעל.

תודה סבא על השקדנות, החריצות וכוחות ההתמדה שלך. היציבות הזאת הקרינה שקט של בטחון לכל המשפחה. אמרו לך פעם ? אתה היית יתד נאמן לכולנו.

נדמה לי שאני שומעת בת קול: "תודה לך פזית'לה, נכדה שלי. תודה על המילים הטובות, המרגישות."

אוף, אין לי טישיו.

אור מוזהב של אחר הצהרים נשפך מחלונות הכיתה.

אני ממששת את הלמינציה שעל לובן קלף ההודיה "חוש הומור". האצבעות נהנות. כמה חלק, נעים, מבריק.

"תרתיחי על הגז." אני שומעת פתאום את סבתא פאדילה תוך שאני מרחרחת את צרור עלי המרווה מגינת צמחי התבלין שלה שבגבעת המורה (היום קוראים לזה גינה אורגנית). היא משליכה אותו למים המבעבעים, מחכה שה"קרויטר העיראקי" שלה יתקרר טיפה ומורחת עם הקצף על השיער הארוך שלי.

"תרגישי כפרה, פעם היה לך חלק ככה? תראי איזה מבריק."

לא, סבתא, אף פעם לא היה לי חלק ורך ומבריק ככה.

סבתא פאדילה התעקשה לדבר איתנו ערבית ואנחנו ענינו בעברית. תודה  שלא ויתרת. בזכותך סבתא אני עוד זוכרת קצת ערבית. נחושה שכמוך, איך הלכת ללמוד קרוא וכתוב במתנ"ס בגיל 73. "זה אני וכל הזקנים האלה" צחקת, "אני צעירה."

עכשיו היא עומדת במטבח. מתחילה לקצוץ בצל עם בשר, דק דק, ככה עם הסכין. מתבלנת, מטגנת. שני סוגים של קובות יהיו עוד מעט, אדומות עם רוטב, וחומות בלי. היא מניחה את המילוי במגש ענק על השולחן. "לא לגנוב, כפרה עליכם." היא צוחקת.

איך, איך לא נגנוב עם הריח הזה? אנחנו רצות, האחיות שלי ואני, עם החופנים הקטנים. גונבות, באבועה גונבות. היא מסתובבת, מחייכת: "מה עכשיו? מאיפה מילוי לקובות?"

בעוד הן מתבשלות על הגז, היא כבר מבקשת: "תביאו לי את הרווקים, נעשה זוגות." שופכת על השטיח את כל הגרביים. "למה נהיו לכם כ"כ הרבה רווקים? בואו נעשה שידוך."

עכשיו יושבים לשולחן. היא בפינה, היחידה שלא אוכלת. "נשאר לכם מהקשה של הלחם?" נשיקה קטנה, זה האוכל שלה. והיא נמוכה, קטנה. אנחנו צוחקים שהרגליים שלה לא מגיעות לרצפה, אבל היא כל כך עם הרגליים על הקרקע.

תודה סבתא על הצניעות שלך, על החריצות, על טונות של אכפת… ועל החן המיוחד לך (פאדילה בעברית זה פנינה).

אני רואה אותך מגלגלת את הצמה שלך על הראש ובאה ללכת: "אני לא רוצה להגיע בחושך."

ביום שישי, אחרי שניקית את הבית שלך, התקשרת אלינו לאחל שבת שלום. במוצאי שבת מצאו אותך עם השפופרת לידך, טלפון החוגה השחור נשאר פתוח.

צדקת את סבתא פאדילה, מתת בערב שבת.

אני מתעוררת.

חוטי הניילון השקופים זורחים בשקיעה.

"למה את בוכה?"

ולדי היקר, שומר בית הספר, עומד בפתח. איש גדול וטוב לב מסתכל עלי.

"למה נשארת עד עכשיו?"

"רציתי לנעול."

"היו לך שיחות הורים?"

"אני בסדר ולדי, היו לי שיחות עם ההורים של ההורים."

הוא צוחק.

"את תנעלי?"

"בטח, אל תדאג."

מחר אביא לולדי לביבות לטקס עם סוכר מלמעלה וצרור עלי מרווה מהגינה הקטנה שלי.