במרחב העצום של יצירה באשר היא, יש יצירות על זמניות שהשנים לעולם לא יחרטו בהן סימני בלאי או חוסר רלבנטיות , דורות שלמים ימשיכו לראות בהן מקור להשראה ובחלוף השנים, וגם בחלוף הטרנד הרגעי שבו נוצרו, אנו מגלים שאין להן תחליף והן יצרו משהו גדול יותר מהיצירה עצמה.
כאלו הם החיפושיות, כזה הוא לאונרד כהן, כאלו הם יוצרים והיוצרות, הזמרים והזמרות שהפכו גדולים יותר מסך יצירתם פשוט כי יצירתם הצליחה לחצות קהלים, יבשות, תקופות ומגדרים. נגעה בכל אחד ואחת מאיתנו כמעט, נכחה בצמתים משמעותיות בחיינו. יצירתם תמשיך עוד הרבה לאחר שהם ילכו לעולמם. כמו בטהובן, מוצרט ואחרים
דיוויד בואי נפטר לפני שנתיים בחודש ינואר לפני שנתים.
אני זוכרת את הרגע בו גיליתי את דבר קיומו כשחיכיתי עם חברה לנסיעה בקו 28 מנוה שאנן לכרמל. היתה זו שנת 1975 והיא שאלה אותי אם שמעתי את השיר Star man.
אמרתי לה שלא והיא ניסתה לשיר לי אותו נאמן ככל שהתאפשר לה אבל זה היה כנראה רחוק מאוד מהגרסה המקורית אותה שמעתי כמה ימים לאחר מכן במצעד הפזמונים של גלי צהל. אותה חברה סיפרה לי שלא ברור אם בואי הוא אדם או חייזר, אבל הוא נהדר וכדאי שאשמע אותו.
הייתי אז ילדה של תנועת נוער שעשתה את צעדיה יותר ויותר מחוצה לה. לחברה הסלונית-כפי שנהגו לקרוא באותן שנים,לכל מה שלא תנועת נוער. פס הקול המוסיקלי שלי היה אז מקובע על יצאנו אט וקסם על ים כינרת, אנטי תיזה מוחלטת לקול המוזר של בואי, המלודיות הפופית והמראה האקסטרווגנטי והכל כך לא מתעכל בישראל של אותן שנים. כל אלו היו סיבה לסקרנות גדולה יותר.
בישראל נולדה הוורסיה המקומית, אליל הפופ דאז-צביקה פיק ניסה ללכת בעקבותיו של בואי במראה, סגנון ושאלת ההשתייכות המגדרית. אלו שאלות שבאותן ימים לא עברו בקלילות מתחת לרדאר והיו סיבה לעסוק בדמות הרבה מעבר לשיר כזה או אחר.
הזמן עושה את שלו, מי שצלחו את הפופולריות הרגעית, הפכו מוסד תרבותי, זכו לביצועים נוספים שהציעו פרשנויות אחרות ליצירה, הם הרבה יותר מסתם שיר וקצב כובש זה כנראה משהו גדול יותר שהופך לחווייה קהילתית גלובלית, סוג של דת. יש לכך סיבות ונסיבות שהופכות גם לנושא מחקר אקדמי לכל דבר.
במקרה הפרטי שלי, כעבור 39 שנים מאותה שיחה בתחנת האוטובוס, צעדה ביתי הבכורה לחופה יחד עם בן זוגה, לצלילי שיר של דיוויד בואי האהוב על שניהם. היא גם זו שהתקשרה אלי בקול נכאים לפני שנתיים ב-8.1 וסיפרה לי שבואי נפטר.
אבנר הופשטיין, עיתונאי תחקירים ומרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת עמק יזרעאל, מגדיר עצמו בואיסט מושבע. את דיוויד בואי חקר עוד בחייו, התחקה אחר דמותו, האבולוציה המוסיקלית, האמנותית והדימוי הציבורי שהלך השתנה, התגוון והתעשר עם השנים. הוא הגיע לאנשים הקרובים בחייו כולל גרושתו המיתולוגית, מתוך רצון להבין מה עומד מאחורי התופעה שהשפיעה על כל כך הרבה יוצרים אחרים ויצרה תופעה יחידה במינה ואניגמטית-עד עצם היום הזה. את התחקיר המקיף הפך הופשטיין ליום עיון אקדמי ראשון מסוגו באוניברסיטה הפתוחה ואת תמציתו הוא מרצה לקהל בהרצאה מרתקת. גם מי שמכירים את בואי לעומקו מופתעים לגלות דבר או שניים אשר שופכים אור מעניין על התופעה.
ב-8.1.2016, נפטר בואי קצת טרם מלאו לו 70. הוא מסוג האנשים שהגיל לעולם לא יהיה פרמטר עבורם כמו מיק ג’אגר, לאונרד כהן, כמו החיפושיות ואחרים. דורות שלמים וכאלו שטרם נולדו ימשיכו להתעניין ביצירתו של בואי ויש לכך סיבות.
ביום שבת הקרוב, 3.2.2018, ירצה אבנר בפיל או סוף בקרית חיים על דיוויד בואי ויצירתו יחד עם המוזיקאי גיל דואק, יבחנו וינתחו את יצירתו של בואי בכלים מוסיקולוגיים, עיתונאיים ואקדמיים. זו הזדמנת לחלוק את האהבה המשותפת של אוהבי בואי ויצירתו.