הקטרת החיפאית, כמה נמשיך לקטר?
באחד הערבים החמים של הקיץ האחרון הסתובבתי בטיילת בת גלים. בצד הטיילת סביב מעגל מנגנים התקבצו מסתובבים כמוני, יושבים ועומדים, בוהים באוויר, מקשיבים, מתפלאים מהאפשרות שיתקבצו להם ככה הרבה צעירים וקצת מבוגרים (הרבה לפי פרשנות צפונית, מדובר במשהו כמו שלושים צעירים, והנה זה היה הקיטור הראשון שלי).
"מה (ארוך מהרגיל) אתם גרים כאן בשכונה?" פונה אליי נרגשת ונפעמת אשה בת – גלימית בגיל הזהב – ולמה זהב בכלל? לא נוצץ בכלל. "כן. קרוב לכאן ממש בהמשך הרחוב". התחלנו לפטפט, הרבה זמן לא פטפטתי ככה עם סבתא שהיא לא שלי, מפה לשם היא מציעה רעיון! וזה נשמע פנטסטי (אם כבר נזכרתי בסבתא, אז פנטסטי זה לגמרי ביטוי שגור במבטא רומני). "שוק מקומי של אומנים, היה פה כזה פעם, אפשר לעשות דבר כזה?" היא שואלת. עוד לא התחלנו לגלגל את הרעיון הפנטסטי והנה זה מתחיל.
היא מצטרפת, ראיתי אותה מחכה להתערב שם בזווית הימנית של העין. "שום דבר לא מצליח כאן (קיטור), אתם יודעים כמה לכלוך מפזרים כאן בשבתות בקצה הטיילת? איזה זוהמה? אני מציעה, נעשה קבלת שבת בחוף בצהריי שישי, הערבים לא יגיעו יותר אחרי כמה פעמים כאלו".
פנים זועפות, קמט חד במרכז המצח ועיניים קמוצות, נעמד קרוב, בערך ראש מתחתיי, הוא נראה לי קוטר מקצועי. "נראה לך שהעירייה תאשר? הם ידרשו על זה כסף, וכשיגמר הקיץ מה עושים?" (קיטור * 2). "עזבי, זה הכל מכור ( ולזה קוראים קיטור-על, עפ"י כתריאל). זו עירייה מושחטת! פה בעיר זה לא יקרה והצעירים ימשיכו לברוח".
הקיטורים עולים בעצמתם על הגיטרות והתופים, כבר לא יכולתי לבהות ולחכות לשקט של הגלים בהפסקות שבין הניגונים. טובה לי יותר האנונימיות כאן בשכונה, מספיק אני נלחמת בקוטרות האישית שלי, רק פטפטנו ועכשיו זה הפך למסיבת קיטורים.
אז מה זה לקטר?
כתוב במילון שלקטר זה להתלונן, וזה עלה לארץ יחד עם היידיש. 'קוטר' היא המילה היידית לחתול זכר שבוכה ומיילל בזמן הזיווג. מה שבאמת לא ברור, איך הוא מעז לדפוק ובו בזמן לבכות ולהעיר את כל השכונה שידעו את זה? (התוודות אישית, לא זוכרת ששמעתי את זה, תמיד חשבתי שזה החתולה שנדפקת ובוכה, אבל כך כותבת תמר כתריאל ולה אני מאמינה).
הקטרת נדבקה בנו, זה הסמל המסחרי שלנו פחות או יותר מסוף מלחמת ששת הימים. תמר כתריאל מנתחת את התופעה, במילים שלי (התנצלות פולנית שחס וחלילה לא הוציא אותה מהקשרה), כתוצר של דור לוחמים/מתיישבים שלא ידע קיטורים מה הם, כשהביקורתיות עוד נתפסה כאנטי- ציונית. בהשפעתו, עם דיכוטומיה קשה, ממשיך הדור השני בקו של מחויבות אישית ואכפתיות לסביבה שמעוניין לפעול ולפתור בעיות אך סובל מאי- פעולה, מה שנדמה לי כסוג של שיתוק חברתי.
ועל מה מקטרים?
על הכל. על השעמום, ועל זה שיש יותר מידי מה לעשות, על מערכת החינוך, הפרוטקציות, העירייה, המשכורות, המינוס, הבנקים, הריביות, המיסים, השיטה ומקבלי ההחלטות, המצב במשק המקומי, התקשורת, היחס העולמי, על העיוורון ועל החטטנות, על מה שאין, על המחלות שיש ובעיקר על העיר, מה שאין בא ומה שיש יותר מידי, הרעש, הזיהום, שוב השעמום, הנדל"ן והשכירויות, הארנונה הגבוה והתשתית הגרועה, כמה מר גורלנו וגורל העיר שלנו וכמה חרא עוד יכול להיות כאן?!?
קיטורים קיטורים
כמקטרת אל מקטרים, נמאס לי. נמאס לי שגם כשאני כבר יוצאת השיח הוא מקנטר, המפגש הוא במה לטרוניה והטון הוא ציני: "הנה יש כאן מקום נחמד והוא אפילו מלא, מי היה מאמין, גם בחיפה יש חיי לילה!".
היתכן שקיים אי שם גוף/ מוסד/ שיטה ששווה להאניש ולהעניש על סבלנו? האם הפכנו, החיפאים, לציבור אימפוטנטים קוטרים שמחכים שמשהו יקרה או שאולי יום אחד יקום בינינו מלך המשיח (בטח מרמת ויז'ניץ) ונתעורר לעיר שופעת חיים, תרבות ופרנסה בזכותו.
חיפה, קיטורים, לקטר, חיפאים
קיטורים הם מלשון "קיטור", להוציא קיטור, במקום לתת לו להצטבר בפנים עד הפיצוץ.
במדינות כמו צפון קוריאה אסור לקטר. כאן עדיין מותר, ולא חסרות סיבות לכך. אבל יש גם מי שאינם מסתפקים בקיטורים, ונאבקים בכמה חזיתות – לקידום כל מה שטוב ויפה וראוי בעיר הזו, ויש הרבה, ולסיכול כל מה וכל מי שמאיים על הטוב היפה והראוי. במשטר דמוקרטי, ולא שהוא מושלם, יש בכל זאת דרכי מאבק שונות, ועובדה שלפעמים, אולי אפילו ברוב המקרים, אפשר לנצח.
שמואליק גלבהרט, אדריכל ומתכנן ערים, יו"ר הירוקים של חיפה במועצת העיריה