זה התחיל כיום בגווני התכלת, צעידה לאורך חוף הים בדרכי לרכבת.
חולפת על ספסלי מתכת ברציף
איש ואישה על ספסלי מתכת ממתינים לפגישה, לבילוי, אולי חזרה הביתה.
כולם רכונים, חוליות צווארם מקומרות.
עוצמות המכשירים, מעלה מעלה וברקע…
״איראן מאיימת להרחיב טווח טילים …״
בספסל הבא קריינית רהוטה בקול דרמטי נושאת קולה:״בלונים עם אמצעים חשודים אותרו בעוטף עזה״
בספסל האחרון הכרזה רועמת: ״הוועדה המסדרת אישרה רשימת סגני יו”ר הכנסת הזמניים, הכוללת…
יורדת במדרגות לרציף 2, מתמקמת על הספסל, שולפת טלפון, בקבוק שתיה, פותחת תיקייה,
זה זמן כתיבה.
מימיני, גברת נעצרת לקול הודעה קולית: ״הודיעו כעת שטיסות דובאי לא יתחדשו עד דצמבר״ מתחיל שיח חלופות, בקולי קולות. יום של שגרה עגומה במרחב הציבורי.
עולה לקרון הקבוע, קָרוֹן שָׁקֵט- כָּתוּב. שוב הטלפון נשלף. הפקח חולף על פני המושבים, בודק וממשיך בדרכו לקרון הבא.
וְלפתע נשמעים קולות רמים הגוברים על עוצמות המכשירים הניידים המתחרים ביניהם.
התְּמוּנָה לא מאחרת להגיע.
בוקר תמים ברכבת מתחנת חוף כרמל- לסבידור מרכז, הפכה למקהלה קולנית של נוסעים ומגרש בעיטות של ילד אחד ואביו הגאה
רעמים וברקים ונשיאים כהפגזה:
כדורגל מקצועי לרגלי ילד הלבוש מדי קבוצה, ילד בועט ובועט על דֶּלֶת הַיְּצִיאָה מהקרון, שהָפְכָה בין שניה לְשַׁעַר הַבְקָעָה.
האב בקולו הרם, מנווט כיוונים והכדור מקפץ על המדרגות לכיוון הקומה העליונה בקרון.
הילד מסתער כמו שוער מיומן מול איום ״גול״ במשחק מכריע.

תחנת בנימינה, הפכה למגרש פרטי. האב משדר את האירוע בשיחת וידאו עם בן משפחה ומאושר בכוכב העולה, שר שירי הלל ומצטרף לבעיטה.

ואני נזכרתי בכמה מפניניה של אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה:
״אם זו לא הייתה הכלה שלי, גם אני הייתי צוהלת בחתונה״
״עַם יִשְׂרָאֵל חַיֶעס״
מתוך האסופה חיפה חוף כרמל- תחנת סבידור מרכז
האם הכתבה עניינה אותך?
