(חי פה) – בגן אלכס ברגינסקי שבשדרות ההגנה בחיפה התקיים ביום חמישי האחרון, 15/10/26 טקס לציון 25 שנים לאסון מגדלי התאומים בארצות הברית. לצד הזיכרון לנספים, עמד במרכז האירוע המסר של בחירה בחיים, צמיחה מתוך הכאב והאמונה בעתיד טוב יותר.
ילדים, משפחות ותושבים לקחו חלק באירוע מרגש ששילב בין הנצחה לתקווה, וכלל מופעי ספורט מרהיבים של מתעמלי מועדון הספורט "מעולים בתנופה", לצד משחקים, מתנפחים ודוכני כיבוד לילדים ולמבוגרים. כך הפך הטקס למפגש קהילתי של זיכרון, שמחה והמשכיות, שהמחיש כי גם מתוך האובדן והכאב אפשר לבחור בחיים ולהביט קדימה בתקווה.
גן אלכס ברגינסקי, הממוקם בשדרות ההגנה, בפינת דרך צרפת בחיפה, הפך ביום חמישי האחרון (15/10/26), למקום מפגש של זיכרון, קהילה ותקווה. בטקס לציון 25 שנים לאסון הטרור של 11 בספטמבר 2001 התכנסו תושבים, ילדים, נציגי כבאות ומשטרה ואורחים נוספים, כדי לזכור את הנספים ולכבד את מורשתם, אך גם להזכיר כי החיים נמשכים וכי מתוך האובדן אפשר להצמיח משמעות, שמחה ותקווה.
את הטקס ארגנה דינה לידר, שהמשיכה מסורת של הנצחה ופעילות קהילתית מתוך מחויבות אישית עמוקה. באירוע השתתפו, בין היתר, דני נוימן, לשעבר מנכ"ל הקרן לחיפה, ברכה סלע, טטיאנה ג'ון ונציגי הקהילה. לצד דברי הזיכרון והברכות, הופיעו מתעמלי מועדון הספורט "מעולים בתנופה", בהדרכת המאמנים מלכה מירין ודן שור, והציגו מופעים מרהיבים שהוסיפו לאירוע רוח של אנרגיה, חיוניות ושמחת חיים.
סיפור חיים שהפך למורשת
מאחורי הגן המטופח, המשמש כיום מקום מפגש לתושבים, למשפחות ולילדים, עומד סיפורו של אלכס ברגינסקי, צעיר יליד אודסה שבברית המועצות לשעבר, שהיגר לארצות הברית ובנה בה את חייו המקצועיים. הוא עבד בניו יורק כמנהל מוצרים וכמהנדס מערכות בחברת רויטרס ונספה בגיל 38 באסון מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בעת שעבד במגדל הצפוני.
אמו, נילי ברגינסקי ז"ל, בחרה להנציח את זכרו בדרך שתעניק חיים ומשמעות למקום שבו ייזכר. לפני כ-22 שנים תרמה להקמת הגן בחיפה, בשיתוף העירייה, והפכה את זכרו של בנה לחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי בעיר. הגן נועד להיות לא רק אתר הנצחה, אלא גם פינת מרגוע, משחק ומפגש, המשקיפה אל הים ומשרתת את תושבי הסביבה מדי יום.
דני נוימן, שכיהן כמנכ"ל הקרן לחיפה בתקופת האסון והיה שותף להקמת הגן, סיפר על הרקע להקמתו: "הקמנו את הגן היפה הזה לזכר אחד מקורבנות ה-11 בספטמבר, בחור צעיר בשם אלכס ברגינסקי". לדבריו, הרעיון להקים גן שישלב הנצחה עם חיים ושמחה, היה חלק מהחזון שליווה את המקום. הבחירה בגן ציבורי, שבו משחקים ילדים ונפגשות משפחות, מעניקה לזיכרון משמעות יומיומית ומאפשרת לסיפורו של אלכס, להמשיך לחיות גם בקרב הדורות הבאים.
"הטקס הזה מזכיר לנו את החיים שאחרי העצב והכאב"
עבור דינה לידר, מארגנת הטקס, האירוע הוא הרבה מעבר למעמד זיכרון. לידר, ילידת אוקראינה שהיגרה לארצות הברית, ויחד עם בעלה המנוח קשרו את חייהם לאורך השנים עם משפחות של קורבנות האסון, ממוצא רוסי ואוקראיני. הם ליוו משפחות, אירחו אותן בארוחות חג, ארגנו מפגשי זיכרון וסייעו בהתמודדות עם קשיים בירוקרטיים. כך הפכה ההנצחה ממעשה חד פעמי למחויבות אנושית מתמשכת.
לאחר פטירתה של נילי ברגינסקי, ביקשה לידר להמשיך את דרכה ולשמר את המסורת שהחלה אמו של אלכס. הטקס בחיפה נועד לציין רבע מאה לאסון, אך גם להעביר מסר לדור הצעיר, אפשר לזכור את הכאב בלי לוותר על השמחה, ואפשר להמשיך לחיות, ליצור ולבנות עתיד גם אחרי טרגדיה קשה.
"הטקס הזה לא מזכיר לנו עצב, הוא מזכיר לנו את החיים אחרי העצב והכאב", אמרה לידר. "הוא מייצג חיים ויכולת להמשיך גם אחרי 25 שנים. החיים וההמשכיות הם כל היופי שאפשר להוציא ולהניב מהעצב".
לידר הסבירה גם מדוע הטקס נערך באוקטובר ולא בספטמבר, בסמוך לתאריך האסון. לדבריה, חגי תשרי והטקסים שנערכו בתחילת אוקטובר לזכר קורבנות 7 באוקטובר, השפיעו על מועד קיום האירוע, והיה צורך למצוא מועד מתאים שיאפשר לציבור להשתתף.
נוימן הוסיף כי חגי תשרי לא אפשרו לקיים את הטקס במועד מוקדם יותר, וכי המועד שנבחר היה המתאים ביותר מבחינת האפשרות לקיים את האירוע. הוא הדגיש כי ההחלטה לשלב בין זיכרון לשמחה נבעה גם מבקשתה של לידר, שהייתה הכוח המניע מאחורי היוזמה.
"הרעיון היה למזג זיכרון עם שמחה", הסביר נוימן. "המקום הזה נועד להיות מקום של שמחה ושל עתיד, שהילדים והדור הבא ייהנו ממנו. למרות העצב והטרגדיה, אנחנו ממשיכים ותמיד מקווים לעתיד ורוד יותר".
גן שהוא חלק מהחיים של הקהילה
ברכה סלע, עוזרת בכירה למנכ"ל העירייה ואחראית על קשרים דיפלומטיים וקשרי חוץ ופנים, התייחסה לחשיבותו של הגן ולמקומו בסיפור ההנצחה של אלכס ברגינסקי. לדבריה, הקשר בין אודסה לחיפה, שתי ערים תאומות, היה חלק מסיפור חייו של אלכס, שביקר בחיפה ובהמשך נסע לארצות הברית, שם מצא את מותו באסון.
סלע ציינה כי אמו של אלכס בחרה להנציח אותו דווקא בחיפה, באמצעות הקמת גן שיהפוך למקום חי ונושם. כיום משמש הגן פינת מרגוע, אזור משחק לילדים ומקום מפגש לתושבים. משפחות פוקדות אותו מדי יום, ילדים משחקים בו ואירועים קהילתיים מתקיימים בו, ובכך מתגשמת המשאלה שהזיכרון יהיה חלק מהחיים עצמם.
לדבריה, הבחירה לציין 25 שנים לאסון תחת הכותרת "בוחרים בחיים", מבטאת את רוחו של המקום: מרחב שבו לצד זכרו של אדם שאיבד את חייו, נמשכים החיים במלוא עוצמתם.
אתי סבג, מנהלת המרכז הקהילתי פאני קפלן, הדגישה את חשיבות שיתוף הפעולה הקהילתי שאפשר את קיום האירוע. המרכז מעניק לתושבי השכונה מענה בתחומי התרבות, האירועים, הפעילות והמפגשים, והיה ערוך לארח את הטקס במקרה של מזג אוויר גשום.
"באנו כולנו לכאן כי בחרנו בחיים, כמו שהמשפחה בחרה", אמרה סבג. היא הוסיפה כי לגן חשיבות מיוחדת עבור הקהילה, משום שהוא משמש מקום מפגש משמעותי, שבו חוגגים ימי הולדת, נפגשים תושבים וילדים נהנים מהמרחב הפתוח. מיקומו בצומת מרכזי, הופך אותו לחלק בלתי נפרד מחיי השכונה.
"חשוב לזכור ולהזכיר"
טטיאנה ג'ון, חברת מועצת העיר חיפה הודתה לתורמים על תרומתם החשובה לחיפה והדגישה את חשיבות קיומו של הטקס בשכונת שפרינצק. בדבריה עמדה על הצורך להמשיך לזכור ולהזכיר את קורבנות האסון, ועל הקשר בין ישראל לארצות הברית, שמתחזק, לדבריה, גם בשעות קשות וגם ברגעי שמחה.
"חשוב לזכור ולהזכיר", אמרה ג'ון, והוסיפה כי דווקא מול מי שמבקשים לפגוע ולהרוס, הזיכרון והשותפות מחזקים את הקשרים בין העמים. את דבריה חתמה במסר של תקווה וסולידריות: "שזכרם של הנספים יהיה ברוך. אלוהים יברך את ארצות הברית ועם ישראל חי".
מהכאב אל התקווה, הזיכרון שממשיך לחיות
הטקס בגן אלכס ברגינסקי היה יותר מאזכרה לציון 25 שנים לאחד האירועים הקשים בתולדות ארצות הברית. הוא היה מפגש בין עבר להווה, בין אובדן לתקווה ובין זיכרון אישי לסיפור קהילתי רחב. במקום שבו הוקם גן לזכרו של צעיר שחייו נגדעו באסון, ממשיכים ילדים לשחק, משפחות להיפגש ותושבים ליצור קשרים.
המופעים של מתעמלי "מעולים בתנופה", דברי המשתתפים והמפגש הקהילתי המחישו את המסר שביקשו מארגני הטקס להעביר, הזיכרון אינו חייב להישאר רק במקום של כאב. הוא יכול להפוך לכוח שמחבר בין אנשים, מעניק משמעות לחיים ומעודד את הדורות הבאים להביט קדימה.
25 שנים אחרי אסון התאומים, הגן בחיפה ממשיך למלא את ייעודו להנציח את מי שאינם עוד, ובו בזמן להעניק מקום לחיים שנמשכים. כי גם מתוך הכאב הגדול ביותר, הבחירה בחיים היא המורשת שנותרת.