שבוע האחים והאחיות בכללית מציף השנה יותר מתמיד את המציאות המורכבת שבה פועלים צוותי הסיעוד מאז תחילת המלחמה. לצד הטיפול הרפואי, הם נדרשים להעניק יציבות, רגישות ונוכחות אנושית למטופלים, גם כשהלב שלהם עצמו נמצא בחזית אחרת לגמרי. סיפורי שתי אחיות מהצפון ממחישים עד כמה עבודת הסיעוד בקהילה הפכה לעוגן משמעותי עבור הציבור בתקופה של חוסר ודאות מתמשך.
“הראש במרפאה, הלב בבית”: מאיה שחר בין שתי חזיתות
מאיה שחר, אחות בריאות הנפש במרפאות כללית בנהריה ותושבת העיר, יוצאת בכל בוקר לעבודה, אך לא תמיד מצליחה להשאיר את הדאגות מאחור. באחד הלילות נכנס בנה הצעיר ללחימה בלבנון, והיא ממתינה להודעה מרגיעה שתאשר שהוא בסדר. זמן קצר לאחר מכן היא כבר יושבת מול מטופלים, מעניקה להם תחושת יציבות שהם כה זקוקים לה.
שחר חיה כבר יותר משנה בין שתי מערכות לחצים: בנה הבכור שירת מאות ימי מילואים בעזה, בנה הצעיר לוחם ביחידת אגוז ונכנס ויוצא מלבנון, ובתה המתגוררת בדרום ילדה תינוק לתוך מציאות של אזעקות ומקלטים.
“הדאגה נמצאת כל הזמן ברקע”, היא אומרת. “זה לא משהו דרמטי, אלא תחושה שקטה שמלווה אותך לאורך היום ובתוך זה צריך להמשיך להיות שם עבור המטופלים”.
לדבריה, המלחמה כבר מזמן נכנסה לחדר הטיפולים. מטופלים מגיעים מותשים רגשית, מחפשים מקום לנשום, להרגיש שמישהו רואה אותם באמת. בין אזעקה לאזעקה היא מגיעה למרפאה ולעיתים אף לבתיהם של מטופלים שאינם מסוגלים לצאת. “עצם הידיעה שיש מישהו שמכיר אותך ונמצא שם גם עכשיו, עושה הבדל גדול”.
תפקיד האחות – הרבה מעבר לטיפול רפואי
גם עבור נטליה לוינזון, אחות קהילה במרפאת כללית בקיבוץ דן, המלחמה שינתה את כללי המשחק. בקיבוץ קטן שבו כולם מכירים את כולם, תפקיד האחות חורג הרבה מעבר לטיפול רפואי. היא מלווה משפחות לאורך שנים, מכירה את ההורים, הילדים והסבים, ונמצאת שם ברגעים הרגישים ביותר.
לאחר פינוי תושבי הקיבוץ למלון בחיפה, חילקה לוינזון את זמנה בין העבודה במרפאה בחיפה לבין המשך טיפול בחברי הקיבוץ שפונו ובאלה שנותרו בדן, בהם קשישים וחולים אונקולוגיים. בזמן שבעלה המשיך לעבוד במשק, היא נסעה שוב ושוב בין חיפה לקיבוץ, לעיתים תחת אזעקות, כדי להמשיך ללוות את מטופליה.
לצד עבודתה במרפאה, היא המשיכה לבצע ביקורי טיפת חלב, לחסן ילדים ומבוגרים ולתת מענה רפואי שוטף גם במלונות המפונים. “הרגשתי שזכיתי להיות דמות משמעותית עבור חברי הקהילה שלי”, היא מספרת. “היה להם חשוב לדעת שיש מישהי מוכרת שממשיכה לעקוב אחריהם”.
רפואת הקהילה בחזית: הרבה מעבר לטיפול רפואי
סיפוריהן של מאיה ונטליה משקפים את סיפורה הרחב של רפואת הקהילה בתקופה הזו: טיפול רפואי לצד תמיכה רגשית, היכרות עמוקה עם המטופלים ויכולת להעניק תחושת ביטחון בתוך מציאות מתערערת. האחים והאחיות בקהילה ממשיכים ללוות את המטופלים לאורך כל מסע חייהם, מלידה ועד זקנה, בשגרה ובחירום.
בשבוע האחים והאחיות בכללית מבקשים להוקיר את העשייה היומיומית, המסירות והמחויבות של צוותי הסיעוד, שממשיכים להיות עוגן משמעותי עבור המטופלים והקהילה, גם בתקופות המאתגרות ביותר.