לאחרונה הגיע אלי לשיחה גבר כבן 50, בעל עסק, שלדבריו, חייו חסרי משמעות. בעבר עשה למען העסק והפרנסה, אחר כך למען אשתו, וכעת הוא מרגיש שהכל רק כסף ומעמד וזה חסר ערך. כמו לרבים אחרים, בשלב מסוים בחיים התגנבה שאלה שקטה אך עיקשת: אם זה הכול? לקום, לעבוד, לדאוג, לשרוד, ולחזור על אותו רצף יום אחרי יום. הגוף מתפקד, החיים נמשכים, אבל משהו בפנים מבקש יותר. לא עוד חוויה, לא עוד הישג, אלא משמעות. משמעות, כך אומרים המחקרים, אינה מותרות. היא צורך קיומי. בלי משמעות, גם חיים “טובים” מרגישים ריקים. דיברנו על העסק שלו. שאלתי אותו כמה עובדים יש לו והוא אמר שסביב ה-40 אנשים. אתה שם ל 40 משפחות אוכל בצלחת. אתה מאפשר ל 40 אנשים להרגיש שהם מגשימים את האיכות המקצועית שלהם. אתה מרגיש שאין בזה משמעות? הוא פקח עיניים ואמר, לא חשבתי על זה ככה. זה בהחלט משמעותי. וזה נכון. חלקם חסרי מקצוע ואם אני סוגר את העסק לא תהיה להם פרנסה. וואו, הוא אמר, והשתתק לדקות ארוכות. אחר כך דיברנו על החלומות שלו ועל הזכות שלו לעשות גם למען עצמו.
משמעות אינה תואר, כסף, זוגיות או הצלחה חברתית, למרות שזה נחמד והם יכולים ללוות אך המשמעות נוצרת מבפנים, מתוך תחושת חיבור למה שעושים, למה שמרגישים ולמה שאנחנו מאמינים שהוא בעל חשיבות. זה לא תמיד נוח. לעתים המשמעות מסתתרת בכאב, במשבר, בעייפות הנפשית. משהו נשבר והאמת הפנימית נחשפת, מה בעל חשיבות ומה כבר לא מתאים.
משמעות מעניקה משהו שהישרדות לבדה לא יכולה לתת. כדי למצוא משמעות צריך להתבונן על הדברים מזווית אחרת, לא כדי למלא את הציפיות שיש לאחרים מאתנו אלא כדי לענות על השאלות האמיצות, כמו מה ערכי בעייני ומה בעל חשיבות אמיתית בשבילי וכמובן, מה ההשפעה שלי על העולם והאם יש משהו אחד לפחות שאני עושה טוב ויכול לעזור למישהו, להיות משמעותי עבור מישהו. הדברים נמצאים בתנועה, המשמעות משתנה עם הגיל ועם המצב והנסיבות והחיבורים משתנים. מה שהיה משמעותי בגיל צעיר לא בהכרח יקבל את אותה משמעות בגיל מבוגר יותר.
גם למערכות היחסים יש משמעות והשפעה. החיבורים החברתיים שהיו משמעותיים בעבר לא תמיד ימשיכו להתקיים בעתיד אך כאשר יש נתינה, נוכחות, הקשבה, מעורבות בחייו של אדם אחר, דומה שהמגע האנושי הזה מקבל עומק של משמעות גם אם לתקופה קצרה.
אורי: מתוך הסבל נולדה המשמעות
כל חייו של אורי התנהלו על אוטומט. קם בשש, קפה שחור בכוס סדוקה, פקקים, עבודה, קניות, ילדים, חדשות, שינה. הוא לא היה אומלל, אבל גם לא ממש חי. הכול תפקד, גם הוא, ולא עצר לבחון מה הוא מרגיש, מה נכון לו. פשוט זרם עם השגרה, עם המטלות. באחד הימים של החורף האחרון בדרך חזרה מהעבודה, רכב פגע בו בצומת. "לא תאונה קשה, לא משהו שכתבו עליו בעיתון, אבל מספיק כדי שבזמן ששכבתי על הכביש מפוחד וכואב, מביט על השמים האפורים ומחכה לאמבולנס, עברו בי מחשבות. האם זה נגמר עכשיו? זהו, ככה אני מסיים את החיים? זה היה הכול? מה הערך של כל זה?
נשארתי עם ההרהורים האלה כמה חודשים. לקח לי זמן להחלים, אבל משהו לא חזר להיות כמו קודם. ניסיתי להבין למה נשארתי בחיים, למה בכלל הייתה התאונה הזאת, האם יש איזה כוח עליון שמנסה להראות לי משהו, הרבה מחשבות. שמתי לב שאני נימשך לכל אמבולנס שעובר, לכל אופנוע של איחוד הצלה. לא בחרדה. בסקרנות. הרגשתי שאני חייב לעצמי לעשות משהו שיהיה בעל ערך גדול יותר, לא רק למען עצמי והמשפחה, אלא בכלל. דיברתי עם חברים ואמרו לי קדימה, אם אתה מתחיל להימשך לאמבולנסים, תתנדב למד"א. נרשמתי לקורס, לא הייתי בטוח אבל חשבתי שלא יזיק ללמוד ולעשות למען אחרים. לא מתוך גבורה. זה היה צורך שהתעורר בי. אחרי הקורס התחלתי להתנדב במשרדים, לענות לטלפונים ואחר כך הצטרפתי לאמבולנס. בפעם הראשונה שהחזקתי יד של אדם זר, פצוע שהעלינו לאמבולנס ואמרתי לו “אני כאן”, כמו שאמרו לי אז, בתאונה ההיא, הבנתי. זאת המשמעות האמיתית שמצאתי ואפילו לא ידעתי שאני מחפש. להיות שם בשביל מישהו, להקל על הסבל שלו".
הפילוסופיה של המשמעות
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר, נוירולוג והוגה דעות יהודי אוסטרי, מייסד הלוגותרפיה וניצול שואה, טוען במשנתו "האדם מחפש משמעות", כי הכוח המרכזי המניע את האדם אינו עונג או כוח, אלא משמעות. גם בתנאים הקיצוניים ביותר, כמו מחנות הריכוז, הוא גילה שאלה שהצליחו למצוא משמעות כלשהי לחייהם, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד נפשית. לטענתו האדם אינו מונע רק מצרכים ביולוגיים או דחפים פסיכולוגיים. בלב הקיום האנושי קיים רצון עמוק לחיים בעלי ערך נוסף, חיים עם משמעות. כאשר חסרה משמעות נוצרת ריקנות קיומית. פרנקל: “בין גירוי לתגובה יש מרווח. במרווח הזה טמונה יכולתנו לבחור את תגובתנו. בתגובתנו טמונה צמיחתנו וחירותנו.” פרנקל טוען שלאדם תמיד יש את החירות לבחור את עמדתו הפנימית, גם אם החופש החיצוני נשלל ממנו. הבחירה כיצד להגיב למה שקורה היא הביטוי העמוק ביותר לאנושיות. זה יכול להיות יצירה ועשייה, עבודה, נתינה, תרומה שיוצרים תחושת ערך בעולם, זאת יכול להיות אהבה וחוויה של קשר עמוק, קבלה וראיית האחר כפי שהוא, אשר מעמיקים את חווית הקיום וכאשר הסבל בלתי נמנע, הבחירה כיצד לשאת אותו, יכולה גם היא, להפוך למשמעות בפני עצמה. לדברי פרנקל, משמעות החיים אינה משהו שממציאים באופן שרירותי, אלא משהו שמתגלה לאדם מתוך המציאות והאחריות האישית שלו כלפיה. האדם יכול לשאת כמעט כל “איך” אם יש לו “למה”.
ז’אן פול סארטר, פילוסוף ומחזאי צרפתי, מייצג את האקזיסטנציאליזם הקלאסי אשר טוען שהמשמעות נובעת מהרצון. הקיום קודם למהות, קודם אנחנו קיימים ורק אחר כך יוצרים את מי שאנחנו, משמעו האדם אינו נולד עם משמעות מוכנה, והוא נדרש ליצור משמעות דרך בחירות, אחריות וחיים אותנטיים. לפי סארטר, האדם חופשי באופן קיצוני. אין אל, אין גורל, אין טבע אנושי קבוע שאפשר להסתתר מאחוריו. ומכאן נובע ש האדם אחראי לחלוטין לכל בחירותיו.
ויקטור פרנקל לעומתו, מייצג אקזיסטנציאליזם רוחני משמעותי, וטוען שהמשמעות כבר קיימת במציאות, ועל האדם לגלות אותה. המשמעות נובעת מהאחריות ומהמפגש עם החיים עצמם, פרנקל האמין שמשמעות אפשרית גם בתוך סבל, לא רק למרות הסבל. "כאשר איננו יכולים עוד לשנות את המצב אנו מאותגרים לשנות את עצמנו. האדם יכול לשאת כמעט כל ‘איך’, אם יש לו ‘למה’". המקור הרעיוני של המשפט שואב השראה מפרידריך ניטשה, שכתב ב"כה אמר זרתוסטרה": “מי שיש לו ‘למה’ שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל ‘איך.”
דומה שהחיפוש אחר משמעות הוא שלוב זרוע עם החיפוש אחרי שלווה קיומית. פילוסופים עכשוויים כמו צ’רלס טיילור טוענים שמשמעות אינה עניין פרטי בלבד, אלא נוצרת בתוך הקשר ערכי וקהילתי. זהות נוצרת בתוך אופק של משמעות ואדם מגלה מי הוא דרך מחויבות לערכים שמעבר לאגו, מוסר, תרבות, שייכות. אובדן משמעות נובע מחיים מנותקים ממסגרת ערכית עמוקה.
אלן דה בוטון לעומתו טוען שחיים עם משמעות אינם בהכרח חיים מושלמים. לדבריו חוסר המשמעות הוא חלק מהקיום המודרני. משמעות נוצרת דרך עבודה עם ערך, קשר אנושי וקבלה של חוסר היציבות של דברים. “משמעות אינה אושר מתמיד, אלא תחושת כיוון.”
מרתה נוסבאום טוענת שמשמעות הופכת חיים אנושיים לראויים, והיא נובעת מהיכולת לממש יכולות אנושיות בסיסיות: קשר, חמלה, יצירה, חשיבה. חברה שאינה מאפשרת זאת פוגעת במשמעות חיי הפרט.
דפנה: להגשים חלום ולפגוש את עצמי
דפנה תמיד אהבה לצייר. בילדותה אמרו לה שיש לה יד טובה, עין רגישה, אבל החיים, כמו החיים, קיפלו את החלום למגירה ושלחו אותה ללמוד מקצוע, לעבוד, להקים משפחה. השנים עברו, הימים החלו להיות פחות מרגשים והתחושה הכללית הייתה של שחיקה אולי אפילו ריקנות לא מוסברת. כאילו הכל נעשה נכון, במאמץ, אבל עם פחות עומק של משמעות. הילדים גדלו, יצאו לדרכם והתפנה לדפנה זמן להתבונן על חייה, על עצמה. היא לא ידעה להסביר מה לא עובד לה, וגם לא הייתה בה עצבות, פשוט איזה ריקנות שקופה שליוותה אותה.
"באחד הימים, במקרה לגמרי, נכנסתי לסטודיו קטן בשכונה החדשה שעברנו לגור בה. הדלת הייתה פתוחה וריח של צבעי שמן מילא את האוויר, אנשים מבוגרים עמדו בפנים מול בדי ציור עם מכחולים ביד. נכנסתי בלי מחשבה. אולי אם הייתי מחכה רגע הייתי מהססת אם להעז אבל משהו כמו לקח אותי פנימה וזה היה וואו. משהו בתוכי כמו נפתח. שבוע אחר כך קניתי מחברת והתחלתי לצייר, וחודש אחר כך כבר נרשמתי לסטודיו. לא בשביל תערוכה. לא בשביל קריירה. כדי לפגוש את עצמי מחדש. המדריכה שם לא לימדה טכניקה, אלא לימדה אומץ. להוציא מגירה ישנה מהלב ולפתוח אותה. הרגשתי את זה עמוק בנשמה. לפעמים משמעות לא מגיעה דרך דרמה גדולה, אלא דרך חלום קטן שמתגשם".
משמעות לפי האמונות השונות
בעוד הפילוסופיה אומרת שמשמעות נוצרת דרך ערכים, אחריות וחברה, הרוחניות אומרת שמשמעות מתגלה דרך נוכחות ושחרור. מורים רוחניים שונים טוענים שרק נוכחות ברגע הזה, בלי הסיפורים שאדם מספר לעצמו על הסבל שלו, יכולה לתת משמעות אמיתית. “הרגע הזה הוא כל מה שיש.” מורים רוחניים אחרים הרחיקו לטעון שמשמעות היא חיבור לתודעה רחבה ונובעת מחיים בהתאמה לייעוד פנימי ולאגו. דיפאק צ'ופרה, מורה רוחני הודי אמריקאי מהעידן החדש אמר: "כאשר אדם פועל מתוך מודעות ולא מתוך פחד, חייו מקבלים משמעות". המורה הרוחני מוג'י אומר שאין בכלל צורך למצוא משמעות אלא להשתחרר מהחיפוש אחריה. לדבריו המשמעות האמיתית תתגלה בשקט הפנימי. ביירון קייטי טענה שהחיים נעשים משמעותיים כאשר המחשבות משתחררות.
דומה שלעניין המשמעות אין תשובה אחת, אלא מפגש בין תודעה, ערכים, והחיים עצמם. הוגי הדעות של המאה ה־21 אינם שואלים עוד “מהי משמעות החיים”, אלא כיצד חיים בעולם מורכב מבלי לאבד משמעות.
ביהדות חיי האדם מקבלים משמעות דרך קשר עם האל, קיום מצוות, תיקון המידות והעולם ואחריות מוסרית כלפי הזולת. האדם שותף למעשה הבריאה, הוא לא צופה מהצד. עליו לשמור את דרכיו, לאהוב את רעיו ואת הבורא ולפעול לשמר את נפלאות הבריאה.
בנצרות החיים מקבלים משמעות דרך אהבה, אמונה בישוע, חיקוי דרכו, וחיים של נתינה, חמלה וגאולה פנימית. המשמעות אינה הישג אלא חסד. על האדם לפעול בנדיבות ובחמלה.
באסלאם משמעות החיים היא עבודת אללה, חיי מוסר, צדק, חמלה וציות רצוני לאל. האדם אינו בעלים של חייו, אלא נאמן. לפי הקוראן, המשמעות אמיתית תגיע רק בעולם הבא.
בבודהיזם המשמעות היא השתחררות מסבל, מהיאחזות ומהאגו, והשגת תודעה ערה וחומלת. החיים אינם בעיה לפתרון אלא תהליך להתעוררות.
בהינדואיזם משמעות היא הגשמת הדהרמה, הליכה בדרך הנכונה. החיים נועדו להגשמת הייעוד המוסרי רוחני, צבירת קארמה טובה, ושחרור ממעגל הלידה והמוות. החיים הם מסע תודעתי רב גלגולי וכדאי לעשות אותם בדרך טהורה כדי לזכות בגלגול טוב יותר.
למרות ההבדלים, כל המסורות מסכימות על דבר אחד: חיים ללא משמעות אינם נחווים כחיים שלמים.