חיפה – טעם של פעם • מנהגים ושאר "מוזרויות" מן העבר

עברית קשה שפה 

צלילה אל "מלחמת השפות" שהתחוללה בארץ ישראל בעשור הראשון והשני במאה שעברה: העילה: מה תהא שפת הלימוד בבתי הספר? גרמנית או עברית?   
והרי ידיעה מחודש אדר תר"ע, 1910. היא הופיעה באחד מעיתוני התקופה – "החירות" או "הצבי", כפי שסיפרה הלשונאית שונית כהן מחיפה. הכותרת היא: "השפה העברית ובתי-הספר בחיפה", וזו לשונה: "מסופרנו המיוחד: חברת 'עזרה' אומרת כעת לפתוח בעירנו בית-ספר עברי-גרמני למתחילים. חייכם, אחיי! הגידו נא לי, הבריבוי בתי-ספר בעיר קטנה כחיפה, שמספר יהודיה עודנו מיצער, נרומם את החינוך העברי בארצנו? לו תמכה 'עזרה' את השפה העברית בבית-ספרנו האליאנסי, כי עתה הייתה שפתנו העברית תופשת מקום רחב בבית-הספר הנ"ל, וכל אותן התיקוות שקיווינו עד עתה ממנו, היו יוצאות מכוח אל הפועל, ותחת הלימודים שאין מהם כל תועלת, היו מכניסים לימודים תועלתיים ומעניינים, כמו דברי ימי ישראל, תרגילי הסיגנון, ידיעת המולדת, כתיבת ארץ-ישראל ועוד. אך אייה הם האנשים שישלימו בין חברה לחברה, ושייטיבו את מצב החינוך של ילדינו?!".

  ובשולי אותה ידיעה: "מורה עברי חדש": "לבית-ספר הבנות של הכי"ח ('כל ישראל חברים') בא מורה עברי חדש. נקווה כי בקרוב יבוא גם מורה ערבי, וישוב תלמוד כבתחילה".      

                                               ======

שועל שוטה 

והנה ידיעה מן החי: "שועל שוטה התנפל במוצאי שבת (23 במארס 1940) על הערבי אבו-קאסם, כבן 70, בשעה ששמר בפרדסים, ונשכו בידו. השומר הזקן נאבק עם השועל, תפסו בגרונו וחנק אותו" (זה זקן זה?). "הנשוך בא לקבל עזרה אצל ד"ר באקמן , כשהוא גורר אחריו את השועל ההרוג".

                                              ======

מבריחים כשרים

מעת לעת תופסים אנשי המכס בנתב"ג מבריחים מסוגים שונים. רבים ודאי זוכרים שבעבר אסור היה להחזיק מטבע חוץ יותר מסכום מסויים. הנה ידיעה בעיתון "דבר" מחודש ינואר 1950, כפי שפורסמה בספר: "חיפה – מילון עיר ההווה" בהוצאת מוזיאון העיר חיפה. וכך כתוב בידיעה: "בהמשך החיפוש שנערך אצל חבר מ'מבריחי כשר', שהגיעו לחיפה ביום שלישי באונייה 'לה-גרדיה', מצאו בקופסת סיגריות יווניות שמונה שטרות של 20 דולר. בשעת החיפוש אצל עולה חדשה בנמל חיפה, מצאו 600 דולר". אכן, שלל נאה, שכיום אצל רבים הוא מהווה דמי-כיס.

  אגב, מה פירוש הביטוי "מבריחי כשר"? מעניין מה אומרת על כך הרבנות…

                                              ======

שונא מתנות? ואם מדובר בדירה?…

והנה ידיעה שהופיעה בעיתון "דבר" באוגוסט 1952: "בישיבת מועצת עיריית חיפה אושרה הקצבת סכום של 5000 לירות לשם רכישת דירה לאחד הסופרים הנודעים, האומר להשתקע בעיר. ראש העיר (הכוונה לאבא חושי) הודיע כי ישיבתו של סופר בעיר תיחשב לה לכבוד גדול, אולם סירב לנקוב בשמו של הסופר. לסופרנו נודע כי הדירה מיועדת ל-ש. שלום". עד כאן הידיעה. אגב, היו עוד סופרים ומשוררים שקיבלו דירות בחיפה כתנאי לבואם להתגורר בעיר הזאת. למשל, גרשון שופמן ויעקב אורלנד. הידיעה לקוחה מתוך הספר: "חיפה – מילון עיר ההווה" שבהוצאת מוזיאון העיר חיפה

                                           ======

גבולות חיפה וניקוי אבק מפרחים

בחיפה מתגוררים כ- 295.700 תושבים, נכון לתחילת 2025. שיטחה כ-70 קמ"ר, כפי שמופיע ב"גוגל". לשם השוואה: בשנת 1800 התגוררו בחיפה 1000 איש בלבד. בשנת 1922 הגיע מספר התושבים ל- 24634, רובם יהודים.
ומה היו גבולותיה? הגבולות נקבעו בצו שהוציא הנציב הבריטי העליון, סר הרברט סמואל, בשנת 1921, עם תיקון שנעשה ביוני 1924. התיקון הופיע בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י), שנמצא בארכיון העמותה לתולדות חיפה.

מעניין אם מישהו יכול להתחקות היום אחר קו הגבול של אז. התוואי שלו דומה לכתב חידה, וזה "הולך" ככה: "מן הים בנקודה הנמצאת צפונה לשפך נהר קישון, לרכבת בעכו למקום ההצטלבות של קווי דמשק ועכו, בואכה ואדי חוואש דרך תל אבו-מודאר לואדי רושמיה ודרומה לאורך הואדי הזה, ומכאן דרומה לראס אל-מדאביס ועד בכלל". משם לראש הענף של ואדי אמיר ואחר-כך דרומה בקו של 200 מטר ממעל לפני הים לראש ואדי כפר איל-סמור ולאורך הואדי הזה אל הים".

הנציב הרברט סמואל היה הראשון ברשימת הנציבים הבריטיים בארץ ישראל. הוא כיהן בשנים 1920-1925. למשפחתו הייתה דירה ברחוב יפה נוף בחיפה, ועם סיום תפקידו, ביקש סמואל להמשיך ולהתגורר עם בני משפחתו בחיפה, אך לדברי נכדו, פרופסור דוויד סמואל ז"ל, הנציב שבא אחרי סבו, לורד הרברט פלומר, סירב שקודמו ימשיך להתגורר בארץ ישראל.

הנכד, דוויד סמואל, בעל תואר אצולה בריטית, התגורר בישראל. הוא הקים את המכון לחקר המוח במכון וייצמן. הוא נפטר בשנת 2014 בגיל 92. דיוויד סמואל נמנה לפני שנים עם חבורת "שורש" החיפנית. הוא סיפר לחבריה כי למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ומייסדו, ארתור בירם, הקפיד לדרוש מן התלמדים שבשהותם בהפסקה בחצר בית הספר, עליהם לנגב במטלית לחה את האבק שדבק בפרחים.