סוחר אמנות ושמו נימאנד • פרולוג • יוסי זיסמן

על המחבר: יוסי זיסמן

יוסי זיסמן, יליד 1965, גדל בשכונת כרמליה שבחיפה ולמד בישיבה התיכונית "יבנה" אשר שכנה אז בשכונת הדר. כבר בגיל צעיר ניכרה בו משיכה לעולמות הרוח, הספרות והאמנות. במסגרת העתודה האקדמית למד חינוך בירושלים, ובהמשך השלים תואר ראשון בתנ"ך וספרות באוניברסיטת בר-אילן. את שירותו הצבאי עשה כמפקח על לימודי ספרות ותנ"ך בחיל החינוך, תפקיד שהעמיק את זיקתו להוראה ולשפה.
לאחר שחרורו, לימד באוניברסיטת בר-אילן מדרש ואגדה, ובמקביל השלים תואר שני בספרות, לצד לימודי אמנות באוניברסיטת תל אביב. בתקופה זו החל לייעץ לאספני אמנות, ובמהרה הפך לדמות מוכרת בשוק האמנות היהודית, במיוחד זו המזוהה עם אסכולת פריז.
בשנת 1997 הקים את גלריה זיסמן, שהתמחתה ב"סקנדרי מרקט" והציגה תערוכות מקיפות לאמנים ישראלים מובילים כמו תומרקין, ליפשיץ וקופפרמן, לצד תחריטים של פיקאסו וכריסטו. לפני כשבע שנים סגר את הגלריה, ומאז הוא עוסק בייעוץ ובמסחר אמנות בינלאומית.
בין השנים 1983 ל־1993 כתב סיפורים קצרים שהתפרסמו בכתבי עת ספרותיים ובמוספים של העיתונות היומית. לאחר הפסקה ארוכה מן הכתיבה, שב אליה ברומן הביכורים שלו, "סוחר אמנות ושמו נימאנד", שראה אור לפני כשנה. הספר שוזר את עולמו של סוחר אמנות עם תהיות קיומיות, זיכרונות ילדות מחיפה, ודיוקן מרתק של עולם האמנות שמאחורי הקלעים.
זיסמן נשוי בשנית ואב לשלושה ילדים. חייו האישיים והמקצועיים משתקפים ביצירתו, המשלבת עומק אינטלקטואלי עם רגישות נדירה לפרטים ולנפש האדם.

מתוך הרומן "סוחר אמנות ושמו נימאנד"

בפרק הראשון, נחשף הקורא לעולמו של סוחר אמנות חידתי, הנע בין זיכרונות ילדות בחיפה לבין מסדרונות שוק האמנות הבינלאומי. זיסמן פורש סיפור רב-שכבות, שבו האסתטי והאישי נשזרים זה בזה, ומזמין אותנו להציץ אל מאחורי הקלעים של עולם שבו כל יצירה היא גם סוד.

את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית.

פרולוג

וגם כששכב, שעות ספורות לפני מותו, מקופל כולו בכאב, חבוי בתא המטען של המכונית החומקת בשעת לילה מאוחרת ממחסומי הגסטפו, מגששת דרכה בסמטאות הצרות המטפסות אל בית החולים שבמרכז פריז, קרביו שותתים דם וגופו שטוף בצחנת זיעה חמוצה, ראה חיים סוטין בהזיותיו את הצועני הזקן חוצה את גשר העץ הישן שבכפר הולדתו וצועד היישר מולו. עיניו הגדולות של הילד סוטין נפערו מול הפנים המעוותות, המוארכות, שרכנו לעברו, והבל עבש, מצחין, נשב על מצחו. הצועני נשא את שתי כפות ידיו הגדולות והרכות והניח אותן על ראשו הקטן. "תסתכל פה סביב, על העולם, על הצבעים, הם סמיכים ועמוקים, ותמיד," לחש לעברו הנווד הצועני, "תמיד הם בתנועה." וידו רפרפה עוד לרגע קצר על עיניו של הילד, נגעה בחטף בפניו, והוא נעלם מן המקום.
ירייה הדהדה, בהירה וצלולה, ימים רבים לאחר היום ההוא, וזעזעה את סוטין השקוע בבד שמולו. הוא הניח את המכחול בבהלה בקערית המים העכורים ומבטו נפנה אל החלון. המולה מתוחה, כבושה, עלתה מהרחוב. הוא שב והביט בציור "הצועני" שעל הכן. כמעט שסיים אותו, רק עוד משהו אחד חסר לו כאן בציור, הרהר מוטרד. הרעב החל להציק לו והוא לבש את המעיל, ירד אל הרחוב וצעד בעקבות קבוצת אנשים קטנה אל הכיכר הגדולה במונפרנאס, לא הרחק מדירתו שב"לה רוש" בפריז. היתה זו שעת ערביים והאוויר היה אפור וסמיך. עננים שחורים וכבדים עמדו דוממים בציפייה מעל גגות העיר, מבקשים לפרוק את דמעות עצבותם על הרחובות שבהם הילך. סוטין נדחק במדרכות הצרות, מחפש אחר מקום לסעוד בו, כשבזווית עינו הבחין בקהל רב מתגודד בכיכר מונפרנאס מול אחד מבתי הקפה. הוא נדרך ומיהר אל הכיכר. ציירת צרפתייה צעירה שגרה בסטודיו שמעליו חלפה מולו בריצה, ממררת בבכי. סוטין ניסה לעצור אותה, לשאול מה קרה שם, אך זו רק מלמלה מספר מילים בלתי ברורות על אודות החבר שלה הגרמני והמשיכה הלאה בדרכה, מתייפחת, כאילו היא במנוסה. מסוקרן, פילס סוטין את דרכו מבעד לאנשים שהצטופפו קרוב לפתח בית הקפה ונעמד מול שורת שוטרים שחסמה את הקהל כחומה. לפניו, על המדרכה, היתה מוטלת גופה. שני שוטרים עמדו מעליה. סוטין אימץ את עיניו. זו היתה גופת גבר צעיר. רעמת שערו השחורה היתה סתורה על פניו והדם שכיסה את מקטורנו הכתים את חולצתו הכהה. פצע הירי שתת, בעבע בדם שנזל על המרצפות שתחתיו. אחד השוטרים ירה בו, הוא שמע את האנשים מסתודדים נרגשים מאחוריו. גבר צעיר שעמד לא הרחק ממנו צעק שזו בכלל טעות, שלא מדובר כאן בפורץ שאחריו רדפו השוטרים, איזו אישה טענה בקול שהיא עצמה ראתה את הפורץ חומק אל תחנת הרכבת הקרובה. לא, היא לא מזהה את הגבר, ענתה לשאלת השוטרים, כנראה סתם מישהו שהיה בדרכו לבית הקפה פה ממול. ההמון הלך ותסס, הלך ונדחק מול חומת השוטרים. אחד הנערים בקהל החל לצעוק כאחוז דיבוק, הם התבלבלו, זה לא הוא! זה לא הוא! הם התבלבלו! לרגע השתרר שקט פתאומי סביב. אחד השוטרים רכן על הגופה וחשף את הפנים השמוטות על אבני המדרכה. סוטין הסתכל, חידד את מבטו, נדחף מעט קדימה. לא, הוא לא מאמין, זה בלתי אפשרי, הוא שב ואימץ את עיניו. כן, זה הוא, זה הוא, רגליו רעדו, זה הצייר הגרמני המתגורר בסטודיו שמעליו, בן זוגה של הצרפתייה ההיא שרצה בוכייה בדרכו לכאן. הוא הכיר אותו היטב, אין ספק, זה הצייר. השערות על ידיו סמרו. כולם דיברו עליו ככישרון גדול. מה קורה פה, איזה אסון, איזה אסון, מלמל לעצמו ופילס את דרכו נסער אל מחוץ לקהל שהלך והצטופף מסביב לגופה. המום, מהורהר, צעד סוטין חזרה ל"לה רוש". הוא לא זכר מדוע ירד אל הרחוב ומה ביקש לעשות. מכונס בעצמו, דעתו פזורה, טיפס במדרגות ועלה לדירתו, נכנס פנימה והתיישב על הכיסא. גשם כבד החל לרדת והכה בחוזקה בגגות הפח. סוטין קם ונחפז להגיף את החלונות הפתוחים, רגלו ניגפה בכן הציור. הוא הביט בדמות הצועני שעל הבד. פניו המוארכות צמוקות, מיוסרות, מובסות מצער. אוזנו הגדולה כאוזן ארנבת, מדובללת במסכנות. רעמת שיער אפורה לראשו. סוטין התנער, שב ובחן את הציור, נטל את המכחול, טבל אותו בצבע אדום סמיך והוסיף במהירות, בנחישות, עניבה על צווארו הארוך של הצועני. העניבה הצבועה באדום לוהט נמשכה מטה ממעלה הצוואר, כמעט מסנטרו. הוא צעד שני צעדים אחורנית והביט בצועני. ספק עניבה ספק חבל תלייה מונח לו כעת על הצוואר. סוטין התיישב על הכיסא, עיניו תלויות שעה ארוכה בציור הנודף מריחות צבע טריים וראשו ריק ממחשבות. הגשם חדל. הדממה הלכה ונאגרה בחלל החדר, התקשתה וקפאה. מעל שמונים שנה חלפו.