מוזיאון חיפה לאמנות חנך לאחרונה תצוגת קבע חדשה: פני השטח: אמנות הארץ מאוסף המוזיאון. בתצוגה נכללות כמה יצירות מופת מאוסף המוזיאון, המונה כ-8,000 עבודות וסוקר את המגמות העיקריות בתולדות האמנות המקומית. מוצגות בה יצירות משלהי המאה ה-19 ועד ימינו אנו, בהן משתקפים זה בזה פָּנִים ושטח, נוף טבעי ונוף אנושי, ומסתמנות זיקות בין תלמי אדמה חרושה לבין פנים חרושות קמטים, בין אספלט מבוקע לעור פצוע. נקודת המוצא של התערוכה היא האתוס החיפאי של חיים משותפים, והיא מניחה שהאדמה שעליה אנו חיים משותפת לבנות ובני דתות ועמים שונים, ושהיא מסוגלת להיות גם קרקע פוריה לשיתוף פעולה ודיאלוג יצירתי.
חידוש תצוגת הקבע משקף את שאיפתו של המוזיאון להאיר דרכה חורים שחורים במחקר האמנות בישראל, ואת מחויבותו המתמשכת של המוזיאון להגדלה ולהרחבה של אחזקותיו של יצירות מהארץ. פני השטח מציגה מבחר רחב של יצירות שנוספו במרוצת חמש השנים האחרונות אל האוסף, כגון אמנות מתקופת טרום-המדינה, הכוללת עבודות בצלאל ויצירות של נחום גוטמן, ישראל פלדי וראובן רובין, מתנה נדיבה של משפחת שוסטרמן; רכישות חדשות של המוזיאון, לצד מתנות שקיבל, כגון עבודות של פריד אבו-שקרה, מיכל הימן, עודד הירש ויוכבד וינפלד; ועבודות שעברו לאחרונה טיפול שימורי מקיף ומוצגות לראשונה מזה שנים, כמו שמלות חג פלסטיניות משנות ה-20, ועבודות של יהודית לוין, אורי ריזמן ויחזקאל שטרייכמן.
לדברי קובי בן מאיר, האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות: "נוף הוא הנושא הרווח ביותר בתולדות האמנות המקומית; הוא מתאר את הארץ, שאליה מייחלים ומשתוקקים, את האדמה שאותה מעבדים ובה חיים ונקברים. נוף הוא גם נושא טעון פוליטית, הנוגע לסוגיות של שייכות והזדהות ולמאבקים לאומיים ודתיים. בישראל, מדינה נטולת גבולות מוסכמים, המאכלסת עמים שונים, ופיסת הקרקע הקטנה שעליה היא שוכנת היא מושא לתביעות בעלוּת סותרות, המבט האמנותי בנוף טומן בחובו גם את השאלה: למי שייך הנוף הזה?"
תצוגת האוסף החדשה נפתחה במקביל לתערוכות המתחלפות שולחן עבודה: תערוכה פיזית על עידן דיגיטלי, וקול אפריקה: האוסף האפריקאי נחשף מחדש; אלו יוצגו במוזיאון גם לאורך חגי תשרי, ועד תחילת ינואר 2026.