הטיון הוא אחד מצמחי הבר הנפוצים של ארץ ישראל ומי שלא התנסה בניחוחו התקיף והמיוחד כאילו לא ניטעו שורשיו באדמה הזו.
מבחינה בוטנית, הטיון הדביק הוא שיח רב שנתי הגדל הן לאורך אפיקי נחלים ובשולי ביצות (ה"טין" החבוי בשמו מעיד על בית הגידול המקורי) והן באופן משני כתוצאה מפעילות האדם, בצידי הדרכים, גלי אשפה וחורבות טריות. הפריחה השופעת מופיעה בסוף הקיץ ואז הדרכים החדשות מעוטרות בשוליים צהובים עזים שאי אפשר להתעלם מהם בעונה צחיחה זו שכמעט חפה מפריחה.
ריחו המיוחד של הטיון דביק (ישנם כמה מיני טיון נוספים אך אינם נפוצים). לא נעלם מיהודה עמיחי ופעם כאשר נשאל בראיון (מעריב, 4.4.86) מהו הריח האהוב עליו, היתה התשובה "ריח הטיון, זה הריח האמיתי של ארץ ישראל, קצת מתוק וגם מר, גם יבש וגם חזק וגם מיואש".
"לטיון אין תקוה אבל יש לו קשר
לתקוה ויש לו ריח חריף
של תאוות חיים ומתים יחדיו.
הטיון גדל רק ליד בתי בני אדם,
גם ליד אלה שחרבו עד היסוד
פילגש חרבות גאה שלא בגדה מעולם,
זונת זכרון, קדשת מקדש שנשרף,
שומרת אביונה שלא תשכח דבר
ומקוננת עזה כמות,
כלב על קבר, אחרון הנאמנים,
נר תמיד."
(יהודה עמיחי / טיון יסמין גפן והרדופים)
בבית זה מגולמת הביוגרפיה הבלתי כתובה של הטיון – אופיו של הטיון כפי שהוא טבוע בתודעת הדורות מחד וספרי הבוטניקה והאקולוגיה מאידך.
ריחו המר של הטיון עלה גם באפו של נתן יהונתן בשירו "שיכרון"
"כשאין מה להפסיד ולהרויח אין כבר מה
אני חוגג עם גן-הפאונה והפלורה
אורגיה חמה בנשמה;
משקה של עפצי-אלון מרים, עלי טיון
מן העמוד מהקורין ממארג'-עיון.
שקוי הנחמה של חליפות חיי
מתקן המר של השנים העצובות.
וכך שוכח לי פתאם מנין שהולך ולהיכן אבוא."
(נתן יהונתן / שכרון ).
גם בשיר זה עולה המרירות המיוחדת של ארץ ישראל המתגלית הן בעפצי האלון והן בעלי הטיון. גם כאן אפשר למצוא את עקבות הייאוש בארץ ישראל כמאמרו של עמיחי.
"התקווה שעשוי להעניק הטיון קשורה לריח חריף של תאוות חיים ומתים"
ריחו של הטיון מסעיר ומעורר תאווה זו "האביונה שלא תשכח דבר" כפי שמעיד גם יצחק שלו בשירו "בגדה זינת"
"הקטיר הטיון לשמים. בקיץ בקיץ הקטיר
ושגעון ניחוחו הכבד בכנפים חמות האביר
מזרה תאוות נחלים וערגת תהומות באויר
לא אוכל עוד רעי לעמד
הריחותי טיון ולא עוד
אל כלת לבבי, אל זינת
הורידוני רעי, ואדד…
מעוכים השיחים בגדה ובדרך עקב וציון
בעשב שכבה כלתי ודודיה נתנה בטיון
הריחותי טיון ואמעד
הוציאוני אחי, מן הגיא
תקלל הבוגדת זינת…"
(יצחק שלו / בגדה זינת)
ריחו העז של הטיון כמוהו כקטורת המעוררת את החשק. אי אפשר להישאר אדיש מול ריחו של הטיון הירוק בקיץ ואדיו בחום המעיק. זו "תאוות חיים" במלא עוזה ועוצמתה.
ד"ר נילי גולד עמדה כבר בספרה "לא כברוש" (ע"מ 181) ש"יתכן שהאוקסימורון "תאוות חיים ומתים" שאוב מכך שהטיון הוא מצח מרפא". הטיון הוא צמח המרפא הנפוץ ביותר ברחבי הארץ ולמעשה מהווה "בית מרקחת נייד" החל מדלקות וחבורות חיצוניות ועד אמבט אדים למתקשה להתעבר.
מאחר והטיון הוא צמח נפוץ ובעל חשיבות מרובה כ"בית מרקחת הזמין של הטבע" קל לקושרו לתאוות החיים וריחו "קצת מתוק וגם מר" כדרכה של האהבה. בגליל המערבי יש המניחות ענפי טיון על יצוען לעת דודים להגביר את תשוקתו של הגבר , ממש כמו שמשתמע מפורשות אצל יצחק שלו.
באשר למתים עלי לחלוק על ד"ר גולד הכותבת (שם), "הנפטלין, המיוצר הטיון, מתקשר למוות משום שמניחים אותו בארגזים לשימור ארוך, וריחו נודף מהם גם לאחר מות בעליהם. הזיכרון המיוחס לטיון מתאים איפה לשימוש בנפטלין כחומר משמר". אמנם לאחד ממיני הטיון הנקרא בשם טיון חריף (שהוא די נדיר בארץ) יש ריח חזק של קמפור אך אין לכך כל קשר לנפטלין המיוצר באופן כימי ללא כל זיקה לטיון. פה ושם משתמשים בתמיסת טיון כנגד חרקים מזיקים אך אין לכך כל קשר לשימור לטווח ארוך.
טיון הוא צמח פלשני המופיע בבתי גידול מופרעים (מבחינה בוטנית פירושו שטח שהופר בו שיווי המשקל ושהצומח המקורי נפגע ולכן צמחים אחרים מוצאים שטח מחיה שהתפנה להתגדר בו ופולשים למקום שהתפנה). לטיון קשר החזק של לבתי הגידול מעשי ידי האדם כמו חורבות, דרכים ואשפתות. לכן צדק מאוד יהודה עמיחי שמתאר את בית הגידול של הטיון "הטיון גדל רק ליד בני אדם…".
כאשר נעלמת ההפרעה (כמו גמר בניית דרכים, התייצבות גלי אשפה או הזנחת חפירות) נעלם גם הטיון כעבור כמה שנים. הצמחייה הטבעית חוזרת וכובשת את מקומה או שמשתלטת על האתר צמחיית אשפתות. תהליך זה לא נעלם מעינו החדה של נתן יהונתן שתיאר היטב בשירו "דו קיום בחלום" את הדינמיקה הבוטנית של הטיון
"לא להכחיד את צמחיית הבר הנדירה
קצו של הטיון מוחק עדות מספר הדרכים"
ברגע שהתייצב בית הגידול, כמה שנים לאחר הפרעת האדם, מתפוגג הטיון שאינו עומד בתחרות עם צמחים אחרים הכובשים בחזרה את בית הגידול. כך נמחקת עדות מספר הדרכים אודות תולדותיה של אותה הדרך.
הטיון הוא "הריח האמיתי של ארץ ישראל" המצטיינת בדורות הולכים, נבנים ונהרסים של תרבויות שונות ושל קיומן, כמעט המתמיד, של חורבות חדשות כישנות. הטיון מופיע רק על הטריות שבהן כמקונן אחרון על מה שאבד זה לא מכבר בעוד שוכני המקום כבר אינם. הטיון הוא תושב משני וזמני בחורבות "פילגש חרבות גאה שלא בגדה לעולם", נאמן החורבות אך דייר משנה בהן והוא הנושא הזמני של הזיכרון עד היעלמותו.
עם הכחדת הטיון, אחרון הנאמנים, כמו הכלב המתאבל על אדוניו נעלם גם נר התמיד שיעיד על בתי בני האדם.
ריחה האמיתי של ארץ ישראל הוא ריח של חיים ומתים, ליד בתי בני האדם ובחורבותיהם, גם יבש גם חזק וגם מיואש אך הוא הנותן את הכוח לחיים בארץ המרירה-האהובה הזאת שיהודה עמיחי כה אהב.
סליחה, השירים נהדרים, ההסבר הבוטני קלוש.
הטיון הוא צמח חלוץ. בתור שכזה – במקומות שבהן הייתה הפרעה לסביבה, הוא הראשון לנבוט, לצמוח ולפרוח. אחרי מספר שנים, כשההפרעה נעלמה, והטיון הכשיר את האדמה, מתחילים להופיע הצמחים הבאים, שמבססים את החורש הים תיכוני.
כך שהעלמותו היא לא העלמות הדרכים, אלא העלמות הפרעה.