דגלי ישראל מוסרים שוב ושוב מגן לזכר יפתח שרייר ז"ל

גן לזכרו של קצין צנחנים שנהרג במלחמת לבנון השנייה, הפך בשנים האחרונות לזירת פגיעה חוזרת ונשנית בסמל הלאומי – דגל ישראל. תושבים בשכונה מדווחים כי שוב ושוב מוסרים הדגלים המוצבים בגן, לעיתים אף ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, מבלי שעיריית חיפה תפעל להחזירם בזמן. הסיפור המקומי הזה מעלה שאלות נוקבות על זיכרון, זהות ואחריות ציבורית.

גן לזכרו של יפתח שרייר – זיכרון שנרקם במאמץ פרטי

הגן בשכונת כבירים נחנך שלוש שנים לאחר נפילתו של יפתח שרייר ז"ל, קצין בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, שנהרג בקרב בכפר מרון א-ראס שבלבנון ב-26 ביולי 2006. יפתח היה בן 21 במותו, וגדל לא הרחק מהמקום שבו נמצא כיום הגן – ברחוב רענן, סמוך לנחל שיח. מאז ומתמיד שיחק במקום כדורסל, ולכן בחרה משפחתו, בראשות אביו עמי שרייר ז"ל, להקים דווקא שם את הגן לזכרו.

קיר הנצחה וסלע עליו נחרטו מילות זיכרון

ההנצחה לא נעשתה באמצעים עירוניים בלבד. משפחת שרייר גייסה בעצמה תרומות בגובה של כ-800 אלף שקל, בסיוע הקרן לחיפה, הפדרציה של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, חברים, שכנים ותורמים נוספים. הגן כולל מתקני משחקים, פינות ישיבה, קיר הנצחה וסלע עליו נחרטו מילות זיכרון. עם חנוכת הגן, קראו אחיו של יפתח לממסד לשאת באחריות להנצחת חללי צה"ל, וטענו כי אין זה תפקידה של משפחה שכולה להתחנן ולממן פרויקט הנצחה – אלא של המדינה והרשות המקומית.

השביל והטקס – מסורת שכונתית של זיכרון

לצד הגן עובר שביל הליכה הנושא גם הוא את שמו של יפתח, ומקיף את הגן לאורכו. מדי שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מתקיים במקום טקס לזכרו, ולעיתים גם טיול קבוצתי לאורך השביל. השביל, הגן, והמונומנטים שבו הפכו לאורך השנים לאבן שואבת לתושבי השכונה, שרבים מהם הכירו את יפתח או את משפחתו באופן אישי.

מטרד שחוזר על עצמו: דגלי ישראל מוסרים שוב ושוב מהגן

מישהו מסיר את הדגלים ומשליך אותם לפח

לדברי נועם נוסן, המתגורר בסמוך לגן, התופעה של הסרת דגלי ישראל מהגן חוזרת על עצמה כבר מספר שנים. "אני עובר שם כמעט מדי יום. העירייה הציבה ארבעה דגלים בתחומי הגן, נוסף על דגל בפינת ההנצחה – אבל שוב ושוב אני מגלה שהם נעלמים. לפעמים זה קורה שבועות לפני יום הזיכרון, לפעמים בדיוק בערב החג. זה מזעזע", מספר נוסן.

לדבריו, הוא התריע בפני העירייה מספר פעמים, כולל בימים האחרונים, אך לא קיבל מענה. "התקשרתי כמה פעמים. הסברתי שאנחנו לפני יום הזיכרון ויום העצמאות והגן עומד בלי דגלים. הפעם אפילו לא טורחים להחזיר אותם", הוא אומר. "זה לא קרה פעם אחת. זו תופעה."

תחושת עלבון – "כאילו אנחנו בגולה"

הפגיעה בדגלים בשבועות שלפני יום הזיכרון לא נתפסת רק כפגם אסתטי או טכני. נוסן מדגיש את הפן הרגשי והסימבולי שבמעשה: "זה גן לזכר חייל שנפל בקרב. ברגע שמסירים את הדגלים, במיוחד בתקופה הזו, זה כמו יריקה בפרצוף של המשפחה ושל כולנו. זה כאילו שאנחנו בגולה, באיזה מקום שבו אנטישמים קורעים דגלים של ישראל. זו הרגשה מאוד קשה."

הוא מציין כי לא מדובר במקרה חד-פעמי, אלא בדפוס פעולה מתמשך, שנראה כי אין מי שמנסה לבלום. "אם מישהו היה פוגע באנדרטה במרכז הכרמל, או קורע דגל בבית העלמין הצבאי, היית רואה שם את כל העירייה. אז למה כשזה קורה בשכונת כבירים זה עובר בשתיקה?"

הקריאה לעירייה – להחזיר את הדגלים ולשמור על ההנצחה

לדבריו של נוסן, כל שהוא מבקש הוא התערבות פשוטה מצד הרשויות – להציב מחדש את הדגלים, לשמור על תחזוקה בסיסית של הגן, ולהפגין נוכחות שמכבדת את זכר הנופלים. "לא ביקשנו יותר מדי. מדובר בחמישה דגלים. אבל הם מסמלים משהו – הם מסמלים את המדינה, את הזיכרון, את הכבוד. אנחנו בשכונה עושים כל מה שאנחנו יכולים, אבל יש דברים שהעירייה צריכה לקחת אחריות עליהם."

תושבים נוספים בשכונה מצטרפים לדברים, וטוענים כי ההזנחה החוזרת והפגיעה בהנצחה יוצרת תחושת ניכור כלפי הרשויות. "כשמדובר בזיכרון של לוחם שנפל, המדינה צריכה להיות שם – גם אם זה רק כדי לתלות דגל מחדש."

קריאה מחודשת להסדרה ממסדית של ההנצחה

ומהו תפקיד הרשויות במה שקשור לאתרי ההנצחה?

מעבר למקרה הספציפי של גן יפתח שרייר, עולה שוב השאלה העקרונית על תפקידה של המדינה והרשויות המקומיות בהנצחת חללי מערכות ישראל. כבר בעת חנוכת הגן, זעקו בני משפחת שרייר כי אין זה סביר שמשפחות שכולות יידרשו לגייס תרומות ולנהל מאבקים ביורוקרטיים כדי לזכות בהנצחה בסיסית. יותר מחמש עשרה שנים לאחר מכן, נדמה שהקריאה הזו עדיין לא נענתה.

הטיפול בגנים ובמיזמי הנצחה שכונתיים דורש תיאום, משאבים ואחריות מתמשכת – לא רק ביום הזיכרון, אלא לאורך כל השנה. הגן לזכרו של יפתח, כמו מקומות הנצחה רבים אחרים, הוא אתר חי – כזה שילדים משחקים בו, שכנים מבקרים בו, ותושבים מבקשים לשמור בו על כבודו של זיכרון. הסרת הדגלים היא, אולי, רק סימפטום לבעיה רחבה יותר – הצורך במנגנון שיטפל בזיכרון באופן מוסדר, מכובד וראוי.

תגובת עיריית חיפה תפורסם בכתבה מיד עם קבלתה…