מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב
החומר הנפוץ ביותר במאה העשרים להרחקת חרקי הבית נקרא נפטלין (המיוצר מזיקוק זפת), והיה מצוי בכל ארון בגדים של אמא מסודרת. לימים הסתבר שהנפטלין נחשב כחומר מסרטן והוצא הן מהשימוש הביתי והן מהשימוש המדעי לצורכי שימור אוספי צמחים וחרקים במוסדות מחקר. בקרב חוקרי האבקה נהגו להתלוצץ ולומר שחוקרי האבקה (המשמרים הן צמחים והן חרקים) חיים זמן רב כי "הנפטלין משמר אותם".
בכפר הערבי ואצל הבדואים בארץ נהוג להניח צמחים בעלי בשומת (ארומה) עזה בין הבגדים הן לשם מתן ריח טוב והן להרחקת העש. צמחים אלו הם הדס, זוטה לבנה, רוזמרין רפואי, קורנית מקורקפת, ער אציל, נענע, כתלה חריפה, צתרה ורודה, מרווה משולשת ופלפל חריף. באירופה מקובל לצורך זה להשתמש באזוביון (לבנדר). צמחים אלו הם ארומטיים ומכילים שמנים אתריים המתנדפים לאורך זמן. חומרים אלו (בכל הצמחים השונים שהוזכרו!) הוכחו מדעית כדוחי חרקים.
צמח נוסף הוא אבטיח הפקועה, המשמש למטרה זו הן במצרים והן בארץ. לפי העדות שנרשמה באסואן: "מאז ימי הפרעונים שמים פירות של אבטיח הפקועה, ובהם פתח צר כדי להרחיק חרקים מהבגדים". הפרי משמש למעשה מלכודת לחרקים, והרעל המצוי בתוך הפרי היבש מבטיח את קטילתם. "כדי להיפטר מהיתושים, הרתחנו נענע, חיכינו עד שהתקרר והעברנו אותו דרך בד כדי לנקות את כל השאריות. אחר כך ריססנו את הבית עם מים אלה, וכך גם נפטרנו מהיתושים וגם קיבלנו ריח מרענן".
להורגם תיקח עץ הדס
חרקים רבים, בעיקר זבובים, יתושים ופשפשים, מטרידים את מנוחתו של האדם, אפילו בתוך ביתו, ואף עלולים להפיץ מחלות. הרב רפאל אוחנה, שחי במאה ה-19 בטבריה וכתב ספר בשם "מראה הילדים", העוסק בסגולות ובאמצעי ריפוי שונים, מציין: "להורגם (את הפשפשים) תיקח עץ הדס ותמשח אותו בחלב של עזים לבנות ותניח בבית ב' שעות וימותו בעזרת השם יתברך". המחקר אכן הראה ששמן ההדס דוחה פרעושים, והחוקרים ממליצים לכלול שמן הדס בתכשירים שנועדו להרחקת פרעושים. בעניין זה יש להזכיר את הצמח שנקרא פרעושית משלשלת Pulicaria dysenterica) ). מקור השם המדעי של הסוג Pulicaria הוא במילה הלטינית Pulex, שפירושה "פרעוש", מאחר שבעבר נהגו
להשתמש בעשן שהופק מהצמח או בזר שנתלה בבית להרחקת פרעושים.
בגליל המערבי רשמנו מפי מידענים כי מניחים ענפי טיון דביק מתחת למזרן כדי למנוע הופעה של חרקים בלתי רצויים. בכפרים בקפריסין יש שימוש נרחב בטיון להרחקת מזיקים, ונהוג שם לחבוט את המזרנים בצרורות של עלים טריים. דרך יעילה למלחמה במזיקי הבית היא למרוח את המשקופים בגבעולי טיון טריים.
בכפרים ערביים בארץ מניחים ענפי טיון ירוקים במבנים שבהם מגדלים בעלי חיים כדי להרחיק מזיקים. כבר ביוון העתיקה ציין תאופרסטוס שטיון דביק הוא בעל פעולה נמרצת נגד חרקים – ללמדנו שאין חדש תחת השמש. כותב אפרים הראובני: "יקרה ושבקירות הבית ימצאו פשפשים ואין להיפטר מהם. מה יעשו? יקחו את הבצול (החצב), ישפשפו בו יפה יפה את המקומות בקיר אשר הפשפשים שם, והפשפשים ימותו".
מאוחר יותר חוזר אותו המחבר על הסיפור ומוסיף: "השימוש לפשפשים בחצב מקובל גם באיטליה. שם יעשו מבצלי החצב ומעליו אבקה נגד פשפשים". במערב ספרד נהוג להניח בצלים של חצב מתחת למיטה להרחקת פרעושים. המחקר המודרני מראה שבבצלי החצב מצויים חומרים שונים הפעילים נגד מגוון של חרקים מזיקים.
הפיגם משמש, בארץ וברחבי הים התיכון להשמדת כינים, ומכונה בספרד בשם "עשב הכינים". לפי הספרות הערבית תולים חרחבינה מכחילה מעל משקוף דלת הכניסה לבית כדי להרחיק את הזבובים. כדי להרחיק זבובים אפשר לנעוץ גם כמה זרי ציפורן בחצי לימון, ולשים בבית. מיד כל הזבובים יברחו. גם הדס ירחיק זבובים. הראובני מספר על דרך ייחודית להרחקת זבובים באמצעות מתנן שעיר: "למען הקל קצת מעליהם את מכת הזבובים באוהלים ובבתיהם ישתמשו במתנן שעיר.
יטבלו את הצמח במי סוכר, והיות ועלי הצמח קטנים, מרובים וצפופים, וכן קטנים מרובים וצפופים הפרחים, ישנו מקום אחיזה בשיח מתנן אחד להמון עצום של זבובים. הזבובים באים ומתיישבים על השיח שתלו בבית בגלל מיץ הסוכר שעליו, ובלילה באים ועוטפים את השיח בשמלה או בעבאיה ויוציאו את השיח על כל זבוביו החוצה".