סיפורו של רופא גדודי • מלחמת חרבות ברזל

8:39 בבוקר בג'בליה. שמש. שמיים נקיים מעננים. הדי פיצוצים מקרוב ומרחוק. כבר למדתי לזהות, זה טנק זה מסוק זה מטוס זה מזלט זה מרגמה זה שלנו זה שלהם. למדתי די מהר, ואני רק שבוע כאן.

יש סיבה לכתיבה הזאת. לא למטרת יומן ולא למטרת יחצנות. אני כבר לא ילד, בן 48. רופא ותיק יחסית, בכיר. לא בלופ של הנקראים למילואים הראשונים. ניסיתי להדחף לכל מיני יחידות מתחילת המלחמה ללא הצלחה. לפני שבוע הצלחתי וביום החיול נכנסתי ישר לעזה. הצטרפתי לגדוד לוחמים סדירים שיושב בג'בליה.

הייתי לוחם בסדיר וגם במילואים להרבה שנים, השתתפתי במבצעים עוד מימי האוטובוסים המתפוצצים וחומת מגן בתחילת המילניום, אבל מלחמה כזאת לא ראיתי. ספק אם מישהו מדור הלוחמים הנוכחיים, כולל הבכירים, ראה. אבא שלי שהוא צנחן ונלחם ביום כיפור ושלום הגליל ראה, ללמדכם על הכרונולוגיה האכזרית שלנו.

עזה, לפחות בחלקים שראיתי, וראיתי כמה, הרוסה עד היסוד

ערימות בטון אינסופיות במערומים לא יציבים מעורבבים בשלדי מכוניות מעוכות מטנקים, דודי שמש מנופצים, כלי בית מפוזרים בהריסות, לא אזור שמישהו יוכל לחזור אליו בשנים הקרובות. אין אזרחים, ויש מעט מחבלים, לפחות כאלה שמעיזים להוציא את הראש מהמחילה. וזאת הנקודה. צהל צד אותם כמו עכברים, כמו שצריך. הם מפחדים להרים את הראש ואם מרימים ונצפים מחוסלים בלי רחמים, כמו שצריך. כמו עכברים במחילות. בלי גבורה ובלי תהילה ובלי עוצמה.

בשטח, אנחנו מנצחים והם מובסים. וזה מה שמתסכל. הדיספרופורציה בין מה שמאכילים את הציבור ומה שקורה בשטח. ישבתי חודשיים וחצי בבית וראיתי את החדשות והתוכניות והאולפנים והכתבות והסקירות והמומחים והדוברים וחטפתי דכאון מחדש כל ערב. בימים למזלי אני עובד בבית חולים ואין לי זמן לראות חדשות.

בערב מספרים לנו על החללים, והחטופים והויכוחים בממשלה ובקבינט הרחב והמצומצם והמחלוקות והכספים וחלוקת הג'ובים והתפקידים וכל החרא. אף אחד לא מספר על הנצחונות, וההישגים, והשליטה בשטח בפועל, ותפיסת האמלח, ובעיקר על הלוחמים. אז גם אני חשבתי שזה דור מפונק שמשחק פורטנייט כל היום ומצטלם לאינסטוש ואמרתי לחברים שלי שגם היו לוחמים בשנות ה-90, מי יילחם את המלחמה הבאה?

הלוחמים שלנו חדורי תחושת שליחות, נחישות, הקרבה

אז תנו לי לעדכן אתכם אחרי שבוע עם הלוחמים בשטח 24/7, בתצפית קרובה ובוחנת, ומשווה וביקרותית. הלוחמים שלנו חדורי תחושת שליחות, נחישות, הקרבה. מקצוענים ומורעלים. מסודרים, חרוצים ואחראיים. לוחמים משוכללים ומשודרגים. אני יכול להמשיך אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאין להם מושג מה אתם רואים קוראים ושומעים בתקשורת. למזלם, הם מנותקים מהתקשורת.

רק אני הרופא נכנסתי עם סלולרי, מכריח אותם מדי פעם להתקשר לאמא ולחברה להגיד שהכל טוב. אז אני ממש נמנע אבל לפעמים הם שואלים מה קורה בחוץ. אז אני מספר להם והם לא מאמינים לי. איך זה יכול להיות הם אומרים לי. גם אני שואל. האם התקשורת התאהבה בריאליטי המלחמה? האם על מנת לזכות ברייטינג הכי גבוה צריך להביא את הכותרות הכי עצובות, קורעות לב, מתסכלות, מפלגות? באמת שאין לי תשובה.

אנחנו תוקעים לעצמנו סכין בגב יום יום

מחלישים את רוח העם, מחזקים את החמאס, מעלים את המחירים של המלחמה הזאת, גם בנפש. הם רואים את החדשות שלנו בבונקר בעוד עם נמנעים להתעמת עם צהל העוצמתי ומכחכחים ידיים בהנאה. הם לא צריכים לעשות כלום. רק שתראו חדשות. השאר כבר יסתדר. זה כאילו שני סרטים שונים באותה מציאות, סרט נצחון בתוך עזה וסרט הפסד בישראל. הייתי בשניהם.

אני קורא מג'בליה קריאה קריטית לעורכים והמפיקים, למגישים ולדוברים, למומחים ולפרשנים. אנחנו במלחמה, אני יודע שאתם יודעים. תתגייסו, זה המילואים שלכם כישראלים, כל אחד תורם מה שהוא יכול. אחד מכין סנדוויץ עם שניצל אחד נלחם אחד מסיע אחד בקטיף. אחד ואחת כמובן, כולם. תחליפו דיסקט. אפשר גם לתת אופטימיות ותקווה לעם באופן אמין. תפסיקו להדהד את המחלוקות, זה מרחיב את הקרע. זה לא הזמן. אחרי המלחמה נתחשבן עם כל מי שצריך, אל תדאגו. עד הסוף. נתחקר ונפיק כדי שלא ייקרה שוב לעולם. נשמע מוכר מדי.

ודבר אחרון לגבי החטופים וההרוגים. הלוואי הלוואי שכולם יחזרו היום. אומללים החטופים ומסכנות המשפחות, כמה שננסה אף פעם לא נצליל להכנס לנעליים שלהם. אבל אווירת הנכאים הלאומית המופקת מרחיקה אותם. וההרוגים – יהי זכרם ברוך, שום דבר לא יינחם את המשפחות המסכנות לעד על שאיבדו את יקיריהן.

האפליקציה של חי פֹּה…

אולי אולי דבר אחד – שירגישו שמות יקיריהן לא היה לשווא

שניצחנו במלחמה בזכות ההקרבה הבלתי אפשרית שלהן. שתושבי הדרום יוכלו לחזור לחיות בערים ובכפרים ובקיבוצים ובמושבים בשקט ובשלווה בזכות הקרבתם. זה מה שקורא בפועל. צהל לא מדשדש. צהל מנצח כל יום מחדש, במחירים קשים.

אבל זאת מלחמה. במלחמה מתים חיילים, ובתפיסה הצבאית זה עדיף על מות אזרחים. היחס הצבאי לא נתפס, בערך 50 מחבלים חוסלו על כל לוחם צהל שנפל. אנחנו לא רוצים את החשבון הזה, אבל אתם צריכים לדעת את העובדות.
אז תנו רוח גבית ותנו לצהל לכסח. הוא עושה את זה כמו מכונה אכזרית ומשומנת. או לפחות אל תפריעו.