מאות מפונים, בעיקר קשישים, קובצו בסינמטק בחיפה כדי לקבל מחסה ומענה מתאים. הם פונו מבתי אבות ומבתים פרטיים — בהם עצמאיים וסיעודיים — לאחר שבתיהם נשרפו או שהאש כבר ליחכה את החצרות והגנים. הפינוי נעשה בהחלטת הגורמים המטפלים, בשל הסיכון הכבד שנשקף להם.
באחד הדיווחים בטלוויזיה הבחנתי ביואב, חברי הטוב, סועד את אמו, שאותה לא ראיתי עשרות שנים. החלטתי להגיע למקום, להיות שם בשביל חברי ואמו, לבדוק אם אוכל להועיל ולעשות מעשה.
במקום שבו אני רואה סרטים ומבלה כמעט מדי יום, החלטתי באותו ערב לרתום את עצמי להתנדבות עם הקשישים — מלח הארץ שהקימו את המדינה שלנו, וכעת נותרו חסרי אונים ומפונים ממקום מושבם ביום הנורא הזה.
להפתעתי גיליתי סביב המפונים אנשי מקצוע ומתנדבים רבים: אחיות ואחים מבתי האבות, אנשי הצלה ובני נוער שבאו לסייע מתנועות נוער שונות, ובהן הצופים.
הארגון היה מצוין. אוטובוסים פינו תחילה את הקשישים העצמאיים לבתי אבות באזור שלא נפגעו ושבהם נמצא עבורם מקום. הקשישים הסיעודיים נשארו עם משפחותיהם או עם מלווים אחרים וקיבלו מענה מלא, לרבות שמיכות, משקאות קלים וכריכים שהוכנו מראש.
כלי התקשורת נכחו במקום — ערוצים 1, 2 ו־10 — וראיינו את אנשי המקצוע, את הקשישים ואת המתנדבים הצעירים. במקום הייתה גם מוניקה מהערוץ ההולנדי, שהגיעה במיוחד מתל אביב וסיקרה את האירועים בשידור ישיר להולנד. שמרתי לרגע על הציוד שלה, והחלפנו כמה מילים ופרטים אישיים.
ניגשתי לקשישים שהיו ללא בני משפחותיהם, דיברתי על ליבם ועודדתי אותם בגרמנית, בעברית ובאנגלית. ניסיתי להרגיעם ולהבטיח שבקרוב יגיעו למיטה חמה ולמקום מבטחים, להגיש כוס מים או מאכל קל ולוודא שהם מרוצים.
גיליתי שם הרבה ״גיבורים״ שקיבלו את רוע הגזירה ללא תלונות. רבים מהם ישבו בכיסאות גלגלים, היו מחוברים לצינורות ולמכונות הנשמה, ולמרות הכול הפגינו רוח לוחמנית וחיוכים.
נראה שאתמול הוכחנו לעצמנו פעם נוספת כי בשעת מלחמה, שרפה והצתה אנחנו עם של מתנדבים, המוכנים לתת מעצמם מעל ומעבר שלא על מנת לקבל פרס.
״ואהבת לרעך כמוך״ הוא לא סתם עוד משפט מהמקורות שאנחנו לומדים בבית הספר.
