חודשיים נאבק ג'ימי על חייו במחלקת הקורונה ברמב"ם | השבוע יצא לראות את הים

מרגש: אחרי מאבק של חודשיים על חייו, מחלים הקורונה יוצא מביה"ח לראשונה לראות את הים

במשך כמעט חודשיים, היה ג'ימי סעדה, בן 45 משפרעם, מאושפז ברמב"ם מבלי שראה אור יום. אחרי חודש של מאבק על חייו במחלקות הכתר של בית החולים ועוד כחודש של התאוששות איטית ומורטת עצבים במחלקת טיפול נמרץ פנימי, השבוע הוא יצא לראשונה ממחלקת האשפוז, כדי לראות את הים ולטעום גלידה.

ג'ימי סעדה יוצא מרמב"ם לים (צילום: הקריה הרפואית רמב"ם) | צפו

ג'ניה רוייף, אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ פנימי, בה סעדה עדיין מטופל אומרת:

הדברים הכי פשוטים, הכי מובנים מאליהם, הם מתנה גדולה במקרים האלה. בחודשים האחרונים ראינו מטופלים קשים שנכנעים לקורונה וכאלה שהצליחו לנצח אותה. המאבק של כל אחד מהם היה מורכב ומאתגר. כל אחד שמשתחרר מבית החולים הוא מבחינתנו סיפור הצלחה מרגש.

חודשים ספורים לאחר שנישא לפדווה, חלה סעדה בקורונה ומצבו החמיר, עד שנזקק לטיפול בבית החולים. הוא הגיע למחלקת כתר א' בתחילת חודש מרץ, עוד בשלב שהטיפול בחולי קורונה נעשה במתקן התת-קרקעי ברמב"ם. זמן קצר לאחר הגעתו לרמב"ם החל מצבו להידרדר והוא הועבר לטיפולה של מחלקת כתר ג' (טיפול נמרץ קורונה), כשהוא מורדם ומונשם. בתוך מספר שבועות, החלים סעדה מנגיף הקורונה, אך למרות שהוגדר כמחלים, עדיין נאלץ להתמודד עם סיבוכי המחלה וחייו היו בסכנה.

סעדה הועבר להמשך טיפולו של צוות מחלקת טיפול נמרץ פנימי, בניהולו של דר' אסף מילר, כשהוא עדיין מורדם ומונשם, ובמשך מספר שבועות מצבו עדיין הוגדר קשה. בימים האחרונים הוא החל להראות סימני שיפור וצוות המחלקה החליט להוסיף עוד פן חשוב מאוד לטיפול בו – הפן החווייתי: "בכל התקופה הזו הוא אושפז למעשה במחלקות הנמצאות בחללים סגורים, לרוב כשהוא מורדם ומונשם, מבלי שיכול היה להיות חשוף לאוויר הפתוח, לאור יום, לנופי הים והכרמל שמקיפים את בית החולים וליהנות מחברתם של בני משפחתו", מסבירה רוייף, "ברגע שמצבו הרפואי אפשר זאת, התחלנו להוציא אותו החוצה, לשמש, לראות את הים, להיפגש עם קרובי משפחה, לחוות דברים קטנים אבל משמעותיים. אנחנו מאמינים שזה חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה", היא מסכמת.

כשהיא עומדת לצידו, נרגשת, מספרת פדווה, רעייתו של סעדה, על הרגעים הקשים ועל האמונה שליוותה אותם:

הוא היה במצב קשה מאוד ותמיד הייתה לי האמונה והתקווה שהוא יצא מזה. אני מודה לכל האנשים שהתפללו בשבילו, ששמרו עליו, שתמכו בנו. לרופאים, לאחים, לאחיות. לכולם.