משלושה אחים נשאר אחד • זוהר ניסים מחיפה איבד את שני אחיו לקורונה, בתוך חודשיים

"לספר לאמא ששני הבנים שלה נפטרו מקורונה, לא יודע איך עשיתי את זה"

טרגדיה. זו המילה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים בשיחה עם זוהר ניסים, שאיבד את שני אחיו, מנשה ורוני, שנפטרו שניהם מקורונה, בהפרש של 60 ימים אחד מהשני.

ניסים, חיפאי שורשי, גדל בשפרינצק, עו"ד מוערך וידוע מאוד בחיפה, וגם בארץ ובעולם. כלפי חוץ, בחליפת העסקים, נראה כאילו הכל בסדר. אבל מבפנים… מבפנים, הכל מרגיש כואב. "אני פצוע", הוא אומר, "אני לא מאחל את זה לאף אחד".

משלושה אחים, נשאר אחד

זוהר, כואב הלב. איך אתה?

"זה כאב לב. טרגדיה של ממש", הוא משתהה. "זה משהו בלתי מוסבר, 60 ימים, שני אחים, משפחות שלמות. אמא יקרה בת 84, משלושה אחים, נשאר אחד. טרגדיה".

הייתם קרובים?

"היינו משפחה מאוחדת ונותרנו מאוחדים, בחסר של שני אחים". הוא מספר: "נפגשים כל הזמן, סופי שבוע, שמחות. שני הנעלמים האלה הם נעלמים גדולים." עם רוני הבכור, בן 68, אבא לשלושה וסבא לשניים, אהב ללכת לדוג. "היינו דגים, בעתלית, איפה שהצינור שם. כשהוא היה מאושפז בבית החולים, דיברנו על זה. אמרתי לו: אתה יוצא, אנחנו קונים שתי חכות ומחזירים עטרה ליושנה. כל שישי, בשעה אחת בצהריים עד שעה שלוש וחצי, חוזרים הביתה ישר לקבלת שבת."

עם מנשה, האמצעי, בן 65, אבא לשני ילדים, סבא לחמישה והשישי בדרך, היה חורש את הארץ כדי לראות כדורגל. "גם אני, גם רוני וגם מנשה, כולנו אוהדי הפועל חיפה". זה עבר בירושה מאביהם, ניסים כדורי ז"ל, שהיה מחזיק תיק עובדי המדינה בהסתדרות, בתקופה שבה חיפה הייתה אדומה, לא מקורונה. "כולנו אוהדי הפועל בגלל ההסתדרות. עם מנשה זה היה לנסוע למשחקים בית-חוץ בית-חוץ, הוא עוד זכה לראות את הניצחון בדרבי הקודם". הקבוצה אף הקדישה משחק לכבודו.

איך אמא?

"כשאמא קוברת שני ילדים, אין יותר גרוע מזה, אני לא יכול לשער". ביום ראשון האחרון, הוא היה זה שבישר לה. "לא יודע איך עשיתי את זה, איך הלכתי לספר לה שהבן הבכור והבן השני שלה נפטרו מקורונה. זו משימה בלתי אפשרית", הוא כואב. "אנשים שבאו להתפלל בשבעה וראו אותי בבית הכנסת, חשבו שבאתי ל-30 של האח האמצעי. אני אומר לך, עד היום אני מקבל וואטסאפ מחברים טובים ומקרובים שלא יכולים להתקשר, כי אין להם מה לומר. לא יודעים אפילו איך לגשת לזה".

מאיפה אתה שואב את התמיכה?

"מהחברים, מהמשפחה, מהאישה, מהילדים, מכולם. אתה מגלה הרבה חברים טובים, כאלה שהכרתי באמצע הדרך, שתומכים ומחבקים, עוזרים. מעשים ומילים יחדיו".

וכשאתה רק עם עצמך?

"עוד לא הספקתי". השבעה נגמרה ביום ראשון, בשני כבר חזר לעבודה. "התרופה של הצער והמחשבות היא חזרה לעבודה. אם אני אשקע בתוך זה, זה כמו להידרדר לוואדי מאד מאד עמוק של צער ויגון. אתה שואל את עצמך, למה? על מה?", הוא תוהה. "זה חוסר מזל וגורל. אין לך במה להאמין. אתה משתגע. איך לקחו שני אנשים טובים, ישרים, הגונים, נעימים לבריות, אנשים שעושים רק טוב וקטפו אותם בשיא של החיים עם המשפחות שלהם. אין לזה הסבר. לכן אני פה, לא לצלול אל המחשבות האלה ולא להתחיל לחפש את הדברים הנסתרים. אין לי ברירה. אין לי אלטרנטיבה". הוא ממשיך, "אני נשוי, שלושה ילדים, אמא מבוגרת שנשארה לבד, זה לא פחות קשה מלהתמודד עם היגון".

הם היו מחוסנים?

"למרבה הצער, מנשה, האח האמצעי, לא הספיק להתחסן, כי בדצמבר עדיין לא התחילו החיסונים. ולא פחות צער, זה רוני. שהספיק להתחסן רק מנה אחת. הסברה שלנו שהוא נדבק בתור לחיסון." לכל הספקנים הוא אומר, "הלוואי שהייתי יכול להישען על איזושהי סיבה שהם נפטרו ממנה שזה לא בגלל הקורונה, רק כדאי אולי לשלוח מסר מרגיע. אבל אין. זו מחלה אכזרית. הם גם היו בלי מחלות רקע, לא מעשנים, שמורים."

זוהר, לבי איתך. מה עוד אומרים במצב כזה?

"אומרים טרגדיה? זו טרגדיה. יש לך הרבה מה לכתוב…"

מילה אחרונה לסיום?

"לכו להתחסן, ויפה שעה אחת קודם".