יוסי הרשקוביץ השומר של השופרסל – איננו

ב"ה תשעה באב תשע"ג (16/7/13)

יוסי שלא היכרתם…
היום התקיימה הלוויתו של יוסף הרשקוביץ זכרונו לברכה. למי שלא מכיר, יוסי היה השומר הוותיק והקבוע כאן בסופר השכונתי למעלה משתים עשרה שנה!
בחיוך הקבוע שלו קיבל את כל העוברים ושבים, בלי הבדלי דת גזע ומין. בשמחה קם ממקומו לפתוח ולהוציא עגלות לכל דורש, למרות גילו המבוגר.
אני בטוח שרוב תושבי השכונה זכו לקבל ממנו ברכת "בוקר טוב" "צהרים טובים" או "שבת שלום", וחלקם אף נעזר בו בדברים נוספים.
*
את יוסי הכרתי לפני כשנה. במסגרת ניהול "בית חב"ד" השכונתי כאן בכרמל צרפתי.
כשבאתי עם זוגתי תחי' לחלק נרות שבת בפעם הראשונה, היה הוא זה שהציע את עזרתו בסחיבת השקיות, ומאז נקשרו נפשותינו.
בתחילה סירב יוסי לבקשתי להניח תפילין. הוא איננו דתי – כך טען. אך לא עברו שבועות ספורים, והקרח נמס-הפשיר. יוסי סיפר לי בערגה על ימי ילדותו בבוקרשט שברומניה. על אביו וסבו ז"ל שלקחו אותו לבתי הכנסת מגיל צעיר. על לימודיו ב"ישיבה" בימי בחרותו, עד עלותו לארץ ישראל ועל מלחמות ישראל שעבר ונלחם בשירותו בצה"ל. והדמעות זלגו על לחייו, וכעת הם זולגות על לחיי.
יוסי התרפק בגעגועים על החיים האמיתיים, והחליט בנפשו ובכל מאודו שהוא רוצה לחזור בתשובה. גילו אמנם מבוגר, אך אף פעם לא מאוחר. הוא ביקש ממני סידור תפילה קטן וספר תהלים, וגם זכה בכיפה שחורה יפה שאותם הניח בכיס מכנסיו.
בכל יום שהייתי עובר על יד הסוּפֶר, אם רק היה יכול – היה מבקש את התפילין להניח. הברכה היתה שגורה על פיו, וברבות הימים ידע בעל פה את ה"קריאת שמע" כולה. בזריזות ובקלילות כאילו חזר חמישים שנים לאחור היה קם, פושט את שרוול חולצתו, ובימי החורף הקרים גם את הסוודר והמעיל, והיה עוטר על ראשו ועל ידיו את התפילין.
מאוחר יותר סיפר, לי כי בכל בוקר כאשר יוצא הוא מביתו לעבודה בסביבות השעה חמש בבוקר, פותח את יומו בתפילת שחרית. הוא היה מבקש מנהגי האוטובוס – בעדינות אך בנחישות – כי ידליקו את האורות הקטנים מאחר והשמש עוד לא עלתה – ואילו הוא כבר שקוע עמוק בתפילתו.
את נרות השבת היה שומר לידו, וכאשר אני לא יכלתי להגיע או בשעות הצהרים המאוחרות היה יוסי מציע זוג נרות שבת לכל עובר ושב. בחיוך כזה שאותו לא אשכח כל ימי.
"גבירתי, התנהגת טוב – מגיע לך נרות שבת חמודה", כך היה אומר ומושיט לעוברת מולו שקית עם נרות ושני סוכריות, לכבוד שבת.
דל העט מלתאר את הסיפורים הרבים שסיפר לי, כמו את הימים הארוכים שעמד וחילק מאות זוגות נרות. מידי כמה ימים בסיום עבודתו היה עולה עלי למשרד ומניח שטר לתרומה בקופת הצדקה. כך, מבלי שאף אחד יידע.
כשביקשתי ממנו את מזוזות ביתו לבדיקה למען רפואת זוגתו תחי' – הזדרז ובדק את המזוזות ודאג שיהיו כולם כשרות ומהודרות. ואגב אהבתו ומסירותו לאשתו זכורה לי אפיזודה, שכאשר הצעתי לו ביום קייצי חם חתיכת אבטיח, סרב בתוקף. "לאשתי יש סכרת, והיא לא יכולה לאכול אבטיח, לכן גם אני מתנזר מאבטיח כל הקיץ". סָתַּם בחיוך שגלל בתוכו את הקשר האמיתי שהיה ביניהם.
*
הפעם האחרונה שראיתי את יוסי היתה לפני כשבועים, כאשר אושפז בבית הרפואה "כרמל". הגעתי אליו בצהרי יום שישי ובידיי תפילין ונרות שבת. למרות חולשתו הוא התעקש להניח תפילין בשכיבה ואף ביקש נרות שבת "אם מישהי תצטרך". כזה היה יוסי. איש יקר וידיד אמת שלא אשכחהו לעד. יהיה זכרו ברוך.
חלל ריק נשאר. חור גדול נפער. בטח תרצי/ה לעשות משהו טוב, מצווה קטנה, לעילוי נשמתו של יוסי ז"ל.
הרב יהודה גינזבורג.
מנהל בית חב"ד כרמל צרפתי