"סבון, מגבת, משחת שיניים, סדינים…"
להלן פרק נוסף בהילכות התנהגות חברי מפלגת הפ.ק.פ – היא המפלגה הקומוניסטים בארץ ישראל. התקופה היא שנות ה-40 במאה שעברה, טרום הקמת המדינה. חברי המפלגה, שהיו בעלי אוריינטציה חזקה לקומוניזם הסובייטי, נרדפו בידי הבריטים בארץ-ישראל, וההסתדרות הכללית אף הוציאה אותם משורותיה. חברי המפלגה, שכינוייה באידיש היה פ.ק.פ., ראו בתנועה הציונית גוף אימפריאליסטי וגורם שיש להיאבק בו. וכאשר חברים אלה נרדפו הן על-ידי הבולשת הבריטית והן על ידי אנשי ההסתדרות הכללית, הם חשו מאויימים. לכן, הם הפיצו בקרבם כללי התנהגות חמורים. גם בחיפה היו חברי פ.ק.פ..
ד"ר אלי נחמיאס מחיפה, שחקר את הנושא, הבהיר: "בכל השנים שבהן הקומוניסטים היו במחתרת, הם ניסו לשכנע יהודים וערבים להצטרף לפ.ק.פ. היו בידיהם כרוזים ופמפלטים ובהם חומר הסברה. תפישת חומרים אלה על ידי הבריטים, היוותה סיבה למעצר. סיבה נוספת למעצר הייתה החזקה של ספרי הדרכה וספרים תאורטיים של מרקס ואנגלס, לנין וגיאורגי פלכנוב.
"הקומוניסטים מידרו את עצמם ולא נתנו אימון באיש. עד כדי כך שהם הכינו מעין 'שולחן ערוך' למקרה שבו ייתפשו על ידי השלטונות. חלק מהם הוסגרו לבריטים על ידי המפלגות הציוניות".
למה שד"ר אלי נחמיאס מכנה "שולחן ערוך" קראו חברי הפ.ק.פ. "הערות להתנהגות חברים". הניסוח הוא בלשון הדיבור ובעברית הכי פשוטה. תחת הכותרת: "התנהגות החברים במשטרה" כתוב: "אם נתפשת עם חומר ביד (הכוונה לחומר כתוב שעוסק באידיאולוגיה ובדרכי פעולה), תגיד שמצאת את זה רק עכשיו. אם (נתפשת) בלי חומר, תכחיש את הכול. אל תיכנס בוויכוחים עם הבלשים. תענה בקצרה כן או לא. אל תיתן שיעשו לך פרובוקציה על-ידי זה שהם יגנו את מעשי המפלגה וכו'. אל תשים לב. הישאר בשקט. זכור מה שאמרת בפעם הראשונה ותחזור על זה בעקשנות. תשתדל שלא יבלבלו אותך. היזהר ליפול ברשתם, באם יגידו לך כי פלוני אלמוני כבר מסר להם את הכול. זה רק אמצעי להחליש את רוחך ולהוציא את הידיעות ממך. אל תחתום על שום נייר לפני שקראת. אם אינך יודע עברית, תדרוש שיתרגמו לך, בזמן החיפושים שמור שלא יכניסו לך חומר. אל תיתן לחפש בלי עדים זרים. אם הוכית, תרים צעקות. אם נתפשת ברחוב, תקרא לעזרה".
אכן, מילים כדורבנות: "זכור, אם נחלשת וגילית רק קצת, זה לרעתך. כי אז יוסיפו להרביץ בך עד שיוציאו ממך את הכול. ואם ענית 'לא יודע', ירפו ממך. אם חדרך נקי (הכוונה: נקי מחומרי המפלגה) ואין באים אליך, אתה יכול למסור את כתובתך. באם גר איתך חבר, או עומדים לבוא לשמה חברים, או החדר לא נקי, תמסור את החדר רק אחרי עשרים וארבע שעות (הכוונה, מן הסתם, לגילוי הכתובת).
הלאה: "לפי החוק אתה יכול למסור עדות רק לפני השופט החוקר ולא לפני המשטרה. אבל זה תלוי בנסיבות ולא תמיד צריך להשתמש בזה (כלומר -בנימוק הזה). אם נאסרת, תשתדל לקחת איתך סבון, מגבת, משחת שיניים, סדינים, לבנים, מסרק, כסף וכו'. האוכל הוא רע ואם ברשותך כסף, תוכל לקנות בקנטינה של בית הסוהר.
"במאסר: אם הוכית, תדרוש רופא. התייחס באדיבות לאסירים אחרים. אל תיכנס בריב מיותר עם השוטרים. תיזהר ואל תהיה גלוי לב עם כל אחד, כי גם שם אוזניים לכותל. את המגיע לך, תדרוש. אם בא אליך עורך-דין, אל תיתן למישהו להיות נוכח בזמן השיחה. בכל המצבים חשב את מעשיך. אל תעשה מעשים נחפזים. ביטחון ושקט פנימי חשובים מאוד. אל תשכח שעליך להחזיק ברמה את דגל המהפכה בכל נסיבה ובכל זמן". עד כאן הערות ההתנהגות של חברי הפ.ק.פ.
מרד בבית הספר!
זה קרה בשנות ה-20 במאה שעברה בבית הספר "תל חי", שהיה בית-הספר הראשון בשכונת נווה שאנן בחיפה. אפשר להירגע: המרד לא כלל שפיכות דמים. בשנים הרחוקות ההן שמו של בית-הספר היה "בית ספר עממי".
בית-הספר שכן בצריף ולמדו בו כ-25 תלמידים מכיתה א' עד ח'. למנהל הראשון קראו ישראל גלוזמן. הוא היה לא רק המנהל, אלא גם הסגן של עצמו, וגם המזכיר והעוזר של עצמו, וגם השמש וגם המורה וגם המפקח של עצמו. כלומר, צוות חינוכי ומינהלי של איש אחד.
כל התלמידים, מכיתה א' עד ח', למדו בחדר אחד והמורה גלוזמן לימד את כולם בנוכחות כולם. כך יצא שתלמידי כיתה א' הקשיבו לשיעור תורה שלמדו הגדולים מכיתה ח'. ומה הפלא שתלמידי כיתה ח', שהיו כבני 13 – 14, השתעממו בשיעור תורה שלמדו תלמידי הכיתות הנמוכות?!
פעם כיתה שלמה נעדרה מהלימודים. מה התברר? הילד שהיה התלמיד היחיד בשכבת הגיל, לא בא לבית-הספר. למה לא בא? כי הוא היה חולה. כלומר: כיתה בת תלמיד אחד בלבד.
וכך מספרים גמליאל לרמן, אמנון גרין, מאיר חבינסקי ומלכיאל סלוצקי על התפתחות המרד בבית-הספר: "יום אחד התארגנו כל תלמידי כיתות ז' וח', בסך הכול חמישה ילדים והחליטו למרוד. הם יצאו מצריף בית-הספר וצעדו במורד ההר לשכונת הדר-הכרמל. עניין של יותר משעה בדרך לא דרך. הם הגיעו לבית-הספר העממי וסיפרו למנהל מר כרמי, באיזו מצוקה הם נמצאים, כאשר הם נאלצים ללמוד באותו חדר שבו לומדים גם הילדים הקטנים. ומה ביקשו המורדים? להתקבל לבית-הספר בהדר-הכרמל, למרות המרחק הרב מבתיהם. ומעניין שהמנהל כרמי הסכים לקבל אותם.
בינתיים גילה המנהל גלוזמן, את דבר המרד. הוא סגר את הצריף, שלח את שאר התלמידים לחופשה ורץ מנווה-שאנן אל בית-הספר העממי שבהדר-הכרמל. חתיכת מרחק בדרך הררית. כשהגיע, הוא נתקל בחמשת המורדים, שהיו באקסטזה של שמחה שהנה ממחר הם מתחילים ללמוד בבית-הספר העממי בהדר הכרמל.
גלוזמן אמר להם: "אל נא בחופזה! המתינו נא דקות מספר בחצר". הוא נכנס לחדר של המנהל כרמי והטיח בו: "אתה מוטטת את כל בית-הספר שלי. ממחר אתה משאיר אותו בלי תלמידים, ללא תורה וללא לחם". דבריו הכואבים עשו רושם על עמיתו. התוצאה: חמשת המורדים נאלצו לחזור לבית-הספר העממי שבנווה-שאנן, ולהמשיך ללמוד בחדר אחד עם תלמידי כיתה א'.
והנה מעשה קונדס שביצע התלמיד ישראל שרון (אין קשר משפחתי בינינו) בבית הספר. יום אחד הוא והחבר שלו חיים גיל, מי שהיה מראשוני הכתבים בטלוויזיה הישראלית, החליטו כל אחד לחוד להקדים את השעון של בית-הספר. כלומר, להזיז את המחוג חמש דקות קדימה, ובכך לסיים את השיעור לפני הזמן. אלא שהאחד לא ידע על השני, כך שהמחוג הוזז 10 דקות קדימה. איתרע מזלו של ישראל שרון, והשמש ראה אותו מזיז את המחוג. המנהל רתח מזעם והישעה את ישראל מן הלימודים למשך שבועיים. אבל בוא נודה על האמת: איך מערכת החינוך בישראל יכולה הייתה להתפתח אלמלא אותם מעשי קונדס שביצעו צברינו העוקצניים?. רק מלהשוות מעשים אלה למעשים שמתרחשים כיום במוסדות החינוך, אפשר להתחלחל.
סיפור מרד התלמידים וסיפור הזזת השעון לקוחים מתוך הספר: "90 לנווה-שאנן -ייסודה של שכונה 1922 – 2012". כתבו אותו ד"ר אלי נחמיאס ויונתן רזניק.
"מיכלית" נפט בכוח סוס
הבהרה: אין כול קשר בין הסיפור הבא לבין משבר הנפט והבעייה עם איראן. לשם כך יש להפליג בדמיון 75 שנים.
"אישור: הרינו לאשר בזה כי הגברת שיינדל שפיר, עוסקת במכירת נפט בשכונתנו מאז שנרצח בעלה בימי המאורעות 1936. תחילה הייתה מובילה את הנפט בחמור, ועם גידול האוכלוסייה בנווה-שאנן וריבוי השיכונים החדשים בסביבתה, החלה הגברת שפיר להוביל את הנפט בסוס. אישור זה ניתן לנ"ל בקשר עם בקשתה לקבל אספקה בשביל הסוס". עד כאן נוסח האישור שאותו העניקה האגודה ההדדית נווה שאנן, חיפה. היה זה בתחילת דצמבר 1951. האישור מופיע גם הוא בספר על נווה-שאנן.