את ליאור בורודה לא הכרתי. הגעתי לסיפור שלו דרך ערב ההנצחה ותצוגת האופנה שנערכו לזכרו בגג 21 בחיפה, שאותם צילמתי יחד עם בנג׳מין לידסקי. העבודה על הסרט הייתה עבורי גם תהליך של היכרות עם העולם שלו, דרך הבגדים שעיצב והאנשים שאהבו אותו.
הסרט מביא רגעים מהערב לצד דברים שסיפרו אמו וחבריו של ליאור. דרך המפגש ביניהם והחזרה של העיצובים שלו למסלול, אפשר לראות את המקום שהוא ממשיך לתפוס בחייהם, וגם את החסר שהותיר.
תצוגת אופנה לזכרו של ליאור בורודה בגג21 בחיפה ◄ צפו
לצד הסרט מובאת כאן כתבתה של אורית פרס, חברתו הטובה של ליאור. מתוך הזיכרונות שלה מצטייר דיוקן אישי של המעצב והחבר: הדמיון, ההקפדה על כל פרט והיכולת לראות יופי באנשים שסביבו.
מקריית מוצקין למילאנו הוליווד ולתל אביב, ליאור בורודה סלל דרך עיצובית אישית ומלאת דמיון. לאחר מותו, חברתו מילדות, שירן ג׳ראיסי, החזירה את יצירותיו למסלול בתצוגה מיוחדת בחיפה, שנערכה גם לכבוד יום הולדתה של אמו וההשראה הגדולה שלו, פנינה.
יש אנשים שאנחנו מכירים במשך שנים, ורק בדיעבד מבינים עד כמה העולם שהם נשאו בתוכם היה יוצא דופן. ליאור בורודה היה כזה.
ליאור היה חלק מקבוצת החברים הטובים שאיתה גדלתי. כבר בילדות שלנו היה בו משהו מאוד מיוחד, הדרך שבה הסתכל על אנשים, על בגדים ועל העולם סביבו הייתה מלאה בקסם, בדמיון, ביופי מושלם ובתשומת לב לפרטים.
ליאור ראה יופי
לא רק יופי במובן הפשוט של המילה, אלא פוטנציאל, דמות, סיפור. הוא יכל להסתכל על דף לבן, על אדם, על בד, על בגד או על פרט קטן ולראות בראשו משהו שכאילו עדיין לא היה קיים.
אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי ממנו הוא דווקא זיכרון מאוד פשוט: לבלות יחד בבית, להתחפש, לחבוש פאות משוגעות ומטורפות, ללבוש דברים יפים ולשחק עם מראה וזהות. דברים שהיום אולי נראים כמו משחק ילדות, אבל כשאני חושבת עליהם לאחור, אני מבינה שכבר אז היה שם משהו מאבקת הקסמים שליאור פיזר בעולם.
הוא תמיד ראה את היופי שלנו
גם ברגעים שבהם אנחנו בעצמנו לא בהכרח ראינו אותו.
הייתה לו היכולת לקחת מישהי להתאים לה בגד, אביזר או רעיון, ופתאום לגרום לה להרגיש שהיא דמות אחרת לגמרי. כאילו לרגע היא נכנסה לתוך העולם שהוא ראה בראשו.
וזה אולי הדבר שהכי מאפיין בעיניי גם את העיצובים שלו. כבר מגיל צעיר ליאור צייר דמויות שנראו כאילו יצאו מתוך אגדה. נשים כמעט לא מציאותיות, עטופות בשכבות דקות, בתחרה, בשקיפויות ובבדים מלאי תנועה. היה בעבודות האלה משהו של פיות טובות, רומנטי, פנטסטי ולעיתים מעט אפל.
אפשר לזהות בעיצובים שלו אלמנטים של romantic fantasy, לצד השפעות של Victorian-inspired fashion ושל dark romanticism. צווארונים גבוהים, שרוולים ייחודים, פליסה, שקיפויות, עבודות תחרה ושילוב בין גוף חשוף לבין גוף עטוף, כל אלה יצרו עולם עשיר מאוד מבחינה חזותית.
אבל ליאור לא הסתפק במראה יפה.
הוא חיפש דיוק.
הוא היה מסוגל לשקוע במשך שעות בעבודה על בגד אחד, לחזור שוב ושוב אל אותו פרט, אל אותו קפל, אל אותו חיבור, עד שהיצירה נראתה בדיוק כפי שדמיין אותה. כשבעולם האופנה מדברים על craftsmanship, על מלאכת היד והמיומנות שמאחורי הבגד, אצל ליאור היה בזה משהו כמעט אינטואיטיבי.
הוא רצה להפוך תמונה שהייתה קיימת בראשו לדבר אמיתי. המעבר הזה בין סקיצה של שמלה לבין בגד מוגמר הוא אחד החלקים המורכבים ביותר בעיצוב אופנה. יש בו אינספור החלטות על פרופורציות, נפח, חומר, תנועה, גזרה, משקל ונפילת הבד על הגוף. אצל ליאור היה נדמה שהוא רואה את כל זה עוד לפני שהבגד היה קיים.
ליאור עזב את קריית מוצקין ועבר למילאנו, שם הוא למד עיצוב אופנה ב־Istituto Marangoni. עבור מי שהכיר אותו, המעבר הזה הרגיש כמעט טבעי. כאילו העולם שחי במשך שנים במחברות הסקיצות שלו מצא פתאום בית בתוך אחת מבירות האופנה החשובות בעולם.
גם בסביבה מלאה בתלמידים מוכשרים, הכישרון שלו בלט. הייתה לו יכולת ציור חזקה במיוחד, אבל מעבר לכך, הייתה לו יכולת לבנות קולקציה אינסופית שלמה של רעיונות חדשים ומלאי פרטים קסומים. הכישרון שלו הוביל אותו גם אל מחוץ לאיטליה ולישראל, ובמהלך דרכו הציג את עבודותיו בשבוע האופנה בהוליווד. המעבר מהסקיצות האישיות והעולם שיצר לעצמו אל מסלול אופנה בינלאומי היה עוד ביטוי ליכולת שלו להפוך את הדמיון הפרטי שלו לשפה שנוכחת גם מול קהל.
אחרי מילאנו הוא התגורר בתל אביב ושם פתח סטודיו לשמלות כלה מרהיבות והיה ממש אפשר לראות את האהבה לנשיות, לפרטים, לתחרה, לשכבות ולבניית סילואט דרמטי ומדויק. שמלות הכלה שיצר היו חלק מהארכיון שלו, וחלקן אף הוצגו מאוחר יותר בתצוגה לזכרו בחיפה. אבל הקשר שלו לצפון, לקריות, לחיפה ולחברים שגדלו איתו נשאר חלק בלתי נפרד מהסיפור שלו.
אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו הייתה אמו, פנינה.
מי שהכיר את ליאור ידע עד כמה האהבה שלו אליה הייתה עמוקה ובלתי רגילה. פנינה הייתה עבורו הרבה מעבר לאם. היא הייתה מקור השראה, מודל של נשיות, יופי ונוכחות, ודמות מרכזית מאוד בעולמו האישי והיצירתי. כשמסתכלים היום על העיצובים של ליאור, קשה שלא לחשוב גם על המקום שהנשיות תפסה בהם: אישה שהיא חזקה ועדינה בעת ובעונה אחת, דרמטית אך שברירית, עשירה בפרטים ובעלת נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
לאחר מותו של ליאור, חברתו הטובה מילדות, שירן ג׳ראיסי, הפיקה בגג 21 בחיפה תצוגת אופנה לזכרו.
לקראת התצוגה שירן מספרת: ״הכל התחיל מזה שבאתי לבקר את אמא של ליאור ושאלתי איפה כל העיצובים המדהימים שלו והיא סיפרה לי שהם ארוזים במחסן, משהו בלב שלי התחיל לגרד וחשבתי איך האוצרות האלה טמונים וחייבים לצאת אל העולם. גייסתי שתי חברות ילדות של ליאור הילה ונועה דויטש העמסנו את הדברים אלי הביתה והתחיל הפרויקט של הפקת התצוגה, המטרה שלי הייתה לגייס מספר דוגמנים ודוגמניות כמספר הפריטים, ומה שהיה מדהים זה שכל מי שהגיע אלי בחר לעצמו את הבגד שישב עליו כמו כפפה במיוחד בשבילו או בשבילה, זה היה ממש קסם עם הסטנדרטים השואפים לשלמות של ליאור, הרגשתי שהוא איתי בכל רגע ומצד שני הרגשתי כמה הוא חסר לתת את הטאץ המיוחד שהוא רק שלו. בחרתי את תאריך יום ההולדת של פנינה כי הוא תמיד חגג איתה וגם השנה זה קרה בהיעדרו, עם הירח המלא, חגגנו איתה את היופי שהשאיר.
הייתה תצוגה מדהימה ומוגזמת כמו שליאור אהב, מי שהכיר אותו הרגיש אותו איתנו ומי שלא פשוט הרגיש בגלקסיה אחרת.״
בתצוגה הוצגו בגדים שליאור עצמו יצר. הלוקים נבחרו כך שישקפו תקופות שונות בעשייה שלו וסגנונות שונים שפיתח לאורך הדרך.
במובן מסוים, זו הייתה כמו הליכה דרך הארכיון החי שלו.
אפשר היה לראות את האבולוציה של ליאור כמעצב: שינויים בסילואט, בבחירת החומרים, ברמת הדרמה, בפרופורציות ובעושר הפרטים. לצד השינויים, היה גם חוט ברור שחיבר בין כל העבודות. העולם הפנימי שלו. האהבה לאומנות ופיסול הגוף המושלם, ליופי, לפנטזיה, לדרמה, לבדים בעלי תנועה, לשילוב בין רוך לעוצמה.
כשדוגמנית לובשת בגד על מסלול, פתאום אפשר לראות דברים שלא רואים כשהוא תלוי על קולב. רואים את התנועה שלו, את הדרך שבה שכבות נפתחות ונסגרות, את היחס בין נפח לגוף ואת ה-silhouette והצורה השלמה שהבגד והגוף יוצרים יחד.
בתצוגה של ליאור, הבגדים קיבלו שוב חיים.
באירוע נכחו אנשי אופנה וסטייל, לצד חבריו הטובים ובני משפחתו. עבור מי שלא הכיר את ליאור, זו הייתה הזדמנות לפגוש את עבודתו. עבור מי שכן הכיר אותו, זו הייתה חוויה אחרת לגמרי. אנחנו הרגשנו וראינו אותו איתנו.
ראינו את חבר שלנו, את כל הבדיחות הפרטיות. את הצחוקים שחזרו שוב ושוב לאורך השנים. כי ליאור, לצד הכישרון העצום שלו, היה גם חבר שכיף להיות לידו. הוא ידע להצחיק. היתה לנו שפה עם מילים שהם רק שלנו, כאילו נאמרו רק אתמול. הייתה בו קלילות, לצד עולם פנימי עמוק ומלא דמיון. וזה אולי אחד הדברים שקשה להסביר כשמדברים על אדם מוכשר שכבר איננו. קל לדבר על העיצובים המדהימים שלו בלי הפסקה. אבל מבחינתנו הוא היה ליאור.
החבר שלנו.
זה שראה בנו יופי.
זה שהיה מסוגל לשקוע במשך שעות בתוך פרט קטן שאדם אחר אולי בכלל לא היה מבחין בו.
וזה שאהב את אמו, פנינה, בצורה עמוקה ונדירה.
היום, כשאני מסתכלת על העבודות שלו, הדבר שהכי חשוב לי שאנשים יבינו הוא עד כמה גדול היה הכישרון שלו, ועד כמה מיוחד היה העולם הפנימי שלו.
ליאור ידע למצוא יופי.
אבל יותר מזה, הוא ידע ליצור אותו.
היום נשארו הבגדים, הסקיצות והתמונות. נשארה התצוגה שהחזירה לרגע את היצירות שלו למסלול. נשארה האהבה הגדולה שלו לפנינה. ונשארו אצלנו, החברות והחברים שגדלו איתו, כל אותם זיכרונות קטנים שאי אפשר להציג על במה.
ובתוך כל אלה נשאר גם העולם של ליאור.
עולם פנטזיה שהיה כולו שלו וכזה שתמיד לנצח נתגעגע אליו.