מקלטים, התחדשות עירונית ומה שבניהם // טור דעה

המלחמה שהחלה לפני חודש בדיוק היא נקודת קצה נוספת במלחמת הקיום של השנתיים וחצי האחרונות אך, כבר ניתן להבין שהמוכנות לאיומים צריכה לעבור התאמות ושיפורים.

כמעט תמיד קול האזעקה תופס אותנו לא מוכנים (אפשר להתרגל בכלל?), אבל המוכנות שלנו תלויה בעיקר בשאלה, איפה היא תופסת אותנו? בשנתיים וחצי האחרונות, חיפה והצפון שוב ושוב נכנסים ויוצאים ממעגלי הירי. עם זאת, 2 הסבבים האחרונים שונים וכוללים ירי מאיראן שמעצים את ההבדלים בשאלה, איך האזרחים חווים את המלחמה. חדרי מדרגות כבר לא תמיד מספיקים להתגוננות מפני הטילים הכבדים ולכן, החודש האחרון נראה ומרגיש אחרת לגמרי, בין אם אתם גרים בדירה בבניין חדש בנאות פרס ובין אם בבניין רכבת וותיק בקריית אליעזר או בהדר.

מחפירת שוחות לפיג׳מה בממ״ד

ההיסטוריה של אופן ההתמגנות האזרחית בישראל, מכילה את התהליך של ההתכנסות שלנו פנימה. עד 1965 המדינה בנתה מקלטים ציבוריים משותפים בכל שכונה. כל בלוק או רחוב, זכה למרחב מוגן משותף שהתאים לאיום ההפצצה של חילות האוויר הערבים.
בין 1965 ל-1980, עברנו למקלטים בתוך הבניינים ובשנות ה-80 השתדרגנו לממ"קים (מרחבים מוגנים קומתיים), ומאז שנות ה-90 אנחנו בשיא הדיסוננס של אינדיבידואלי, נגישות שיא למיגון – הממ"דים (מחרבים מוגנים דירתיים). החדר הוא המבצר האחרון שלנו, אך גם חדר שינה לילדים, חדר עבודה, פינה לכלב או חדר לכל צורך אחר.

הממ"ד הוא ללא ספק פתרון הנדסי מבריק ומציל חיים. הוא זמין, הוא נוח, הוא מאפשר לנו להמשיך להישאר בפיג'מה, כשהשמיים מעלינו רועדים. אבל בתוך הנוחות הזו, מסתתר מחיר חברתי כבד שאנחנו כבר מתחילים להבין, מחיר הבדידות שחוצב בנו כבר שנתיים וחצי, כמו מים בסלע.

השכונות הוותיקות כנקודת תורפה

כמו שניתן להבין סוג המיגון הזמין בשכונות הוא ראי לתקופה בה הן הוקמו, חיפה עיר בת מאות שנים וככזאת יש שכונות וותיקות ואף עתיקות שנקודת הפתיחה שלהן בעייתית.
בשכונות כמו הדר, ואדי ניסנאס, ואדי סאליב או העיר התחתית, המציאות עגומה. מדובר במבנים ישנים בני עשרות רבות שנים (לעיתם גם מעל 100 שנים!), בהם אין ממ"ד, אין מקלט בבניין ולרוב אין מקלט הציבורי. בבניינים אלה משפחות עם ילדים קטנים או קשישים, מוצאות את עצמן במבוי סתום: האם להפוך את המקלט הציבורי המרוחק לבית שני ולהעביר שם ימים שלמים בתנאים קשים או להישאר בבית ולסכן חיים? או בכלל לעזוב להיות פליטים אצל ההורים? למרות שהעירייה עושה הרבה כדי להכשיר כמה שיותר מקלטים, זה לא מספיק! זמן ההתרעה הקצר או השהות הממושכת במרחב המוגן לא מאפשר לשמור על שגרת החיים.

הקושי הנסתר בשכונות החדשות

בשכונות החדשות, המלחמה היא חוויה משפחתית, ולא תמיד על רק הצד החיובי שלה. נכנסים לממ"ד, סוגרים את דלת הפלדה (מנסים להרים את הידית, תקפידו בבקשה) וזהו, ההורים, הילדים, הכלב או החתול והחרדות שלנו, אטומים ב-9 מ״ר של בטון. במקרים אחרים אנחנו לבד, אין אינטראקציה, אין מבט בעיניים, אין בדיחות קרש לשבור את המתח ולא מדברים אם מותר כבר לצאת. בפועל להרבה אנשים השיחות האלה מפיגות מתחים ומתורגמות ל-"אתה בסדר? את צריכה משהו?". אומנם אנחנו מוגנים פיזית, אבל חברתית אנחנו בבידוד, וגם אם המשפחה רחבה, הילדים חסרים את המסגרות החינוכיות וחודש בבית עם ההורים, שם את כולם על הקצה 24/7. לעומת זאת, בשכונות הוותיקות של חיפה, הריצה למקלט קשה ומתישה ככל שתהיה, מייצרת משהו אחר. היא מכריחה אותנו לצאת מהבית, לפגוש עוד אנשים, דווקא כשהאינטראקציה האנושית שלנו מינימלית, לראות את הילדים משחקים יחד או את המבוגרים חולקים סיגריה ביציאה. שם, במקלט המשותף והישן גם נבנה חוסן חברתי.

הפרדוקס הופך כואב יותר כשמסתכלים על האופציה להתאוורר מחוץ לבית. בשכונות החדשות, המיגון נמצא בתוך הבית, ככל שהשכונה חדשה יותר, כך היא פחות נגישה, אין מקלטים ציבוריים זמינים במרחב הפתוח או שאפילו הכניסה סגורה באינטרקום, מה שהופך את הרחוב לאזור ״אסור״. בשכונות הוותיקות, דווקא הקיום של המקלטים הציבוריים והמרחבים המוגנים המשותפים מאפשר לאנשים לצאת, לנשום אוויר, לתת לילדים להתרוצץ קצת בחוץ, בידיעה שיש לאן לברוח תוך דקה.

התחדשות עירונית – מקהילה לאינדיבידואליזם

הממ"ד הוא פתרון טוב, אולי הטוב ביותר שיש לנו כרגע, אבל אסור לנו לשכוח שהחוסן הלאומי שלנו לא נמדד רק בעובי הבטון, הוא נמדד ביכולת שלנו להמשיך לחזור ולתפקד גם בעתיד.
145 שנות ציונות כבר לימדו אותנו שזאת לא המלחמה האחרונה ולכן, כשאנחנו מתכננים את "חיפה של המחר", אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: איך אנחנו בונים עיר שמאפשרת לתפוס את החבל משתי הקצוות? עיר שלא רק מגנה על הגוף שלנו, אלא גם שומרת על הקהילה שלנו, שלא תתפרק בתוך חדרי הביטחון המבודדים.

זה נכון, הנוחות של הממ״דים היא מדהימה ונחוצה, בוודאי למי שאין פתרון מיגון זמין. אבל יש לזה מחיר נפשי וחברתי אליו נחשפנו שוב ושוב בשנתיים וחצי האחרונות, כאן נכנסת לתמונה ההתחדשות העירונית, הפינוי-בינוי ששוטף את חיפה ועתיד להתגבר. הריסה של הבניינים הישנים ואיתם החצרות המשותפות, המדרגות וכל המקומות בהם נפגשים, כולל המקלטים, המקלטים הציבוריים שנגישים דווקא לאלה שבחוץ, מהווים הזדמנות בתחום. אנו בונים מגדלים עם ממ"דים מפוארים, מבטיחים לדיירים ביטחון.

חניונים ומיגון ציבורי

כמי שמאמין בחזון ועבודה לטווח ארוך, הפתרון חייב לכלול אסטרטגיה ברורה, למרות הממ״דים, צריך להחזיר ולספק פתרונות מיגון גם במרחב הציבורי. פתרון זה אפשרי ליישום במיוחד בשכונות הוותיקות בהם המיגון עדיין במרחב הציבורי ולא בדירות, דווקא הן מיועדות לפינוי-בינוי מסיבי. בנוסף לבניית ממ"דים בכל דירה חדשה, יש לקדם מדיניות ברורה המנצלת את הפוטנציאל של החניונים התת-קרקעיים בפרויקטים הגדולים. על הרשות להתחדשות עירונית והרשות המקומית לחייב יזמים להכשיר מראש חלקים מהחניונים, כמרחבים מוגנים ציבוריים תקניים (באישור פיקוד העורף כמובן לא כל חניון הוא מרחב מוגן תיקני!), הכוללים מערכות סינון אוויר, כניסות ויציאות ישירות מהרחוב והפארקים הסמוכים. מרחב מוגן כזה, יכול להיות פתוח לציבור רק בשעת חירום וכך לשמור על איזון בין השטח הפרטי של הבניין למרחב מוגן, הזמין לתושבי הרחובות הסמוכים שטרם חודשו, וליצר את הגמישות שאנו זקוקים לה בשעת חירום. על אף העול כלכלי על היזם, זהו נכס אסטרטגי לטווח הארוך שעשוי להציל חיים ולאפשר חוסן קהילתי אמיתי.

בסוף, הדרך היחידה להבטיח שחיפה כולה, על כל שכונותיה, תוכל לעמוד בפני איומים עתידיים בביטחון האישי אך גם הנפשי, הוא בשילוב בין ממ"ד לבין פתרונות תשתית בבנייה החדשה.