גזה, קדימה גזה…
"דחוף! לכבוד ראש עיריית חיפה. הננו מבקשים את התערבותך בעניין בית החולים 'רוטשילד'. המחלקה הכירורגית ממשיכה להחזיר חולים, והם אינם מתקבלים לבית-החולים כל עוד אינם מביאים איתם גזה.
אתמול הוחזר מקרה של חולה סרטן ולא נתקבל לבית-החולים כל עוד לא הביא איתו חומרי חבישה. החולה (ר.ב.), צריך להינתח ביום 27 במארס 1951.
(החולה) הוזהר שבאם לא יביא איתו גזה, לא יתקבל לבית-החולים. אנו רואים את העניין כרציני ודחוף ביותר".
על החתום: ש. רזניק מקופת חולים מחוז חיפה.
הנה תשובת עיריית חיפה: "במענה למכתבכם הנ"ל, הנני להשיב כי ביררתי עם ד"ר יעקב זיידה, מנהל בית החולים, אשר מסר לי כי המלאי של הגזה בבית-החולים אזל, ואין להשיגו כעת. דעתו של ד"ר זיידה היא כי אצלכם עוד אפשרי להשיג חומר החבישה הנ"ל". עד כאן תשובת עיריית חיפה.
הנה צירוף מקרים מעניין: מי שענה על המכתב שעניינו רפואה היה מזכיר העיר חיפה, משה רופא ז"ל. הבן שלו, שמו הוא כמקצועו: ד"ר אמנון רופא. והוא לא רק רופא, אלא גם כיהן כמנכ"ל של המרכז הרפואי "בני ציון". ומה היה שמו הקודם? בית-החולים "רוטשילד", שעל פי המכתב מ-1951, מלאי הגזה שלו אזל.
יודגש שבשנת 1951 ד"ר רופא לא היה מנהל בית-החולים "רוטשילד", אלא רק בין השנים 2001 – 2019, וממילא הוא לא היה אחראי למלאי הגזה בבית-החולים הזה לפני שנים כה רבות…
תחבושת גומי, קדימה תחבושת גומי
אפריל 1948: "לכבוד: הנהלת ועד הקהילה העברית בחיפה. אני החתום מטה, ב'.ש'. בחור חייל משוחרר, באתי להתלונן על בית מרפא 'רוטשילד', אשר ברחוב חלוץ. נפצעתי ברגליי בזמן ששירתתי בתור חייל בזמן המלחמה, וכעת מוכרחים על פי צו הרופאים לשים על רגליי גרביים צמיגים".
"אמרו לי שם שבתור חייל משוחרר יתחשבו עם מצבי ויתנו לי את הצמיגים בזול בעד 50 גרוש, וכעת אני שאלתי בבתי רפואות פרטיים, וביקשו ממני רק 18 גרוש. ולכן, אני שואל הייתכן כדבר הזה?".
ממשיך החייל המשוחרר וכותב: "אני עובד אצל הצבא בטירה, ומשכורתי רק 27 לירות ארץ-ישראליות לחודש, וזה נקרא כיבוש עבודה לחיילים וותיקים, ועל כל זה אני עובר בשתיקה, ואף פעם לא נהניתי מקרן המוסדות. רק נתתי. וכעת מצאו לנחוץ לפשוט את עורי ממני. הייתכן כדבר הזה? בשום אופן לא אעבור על זה בשתיקה. לכן, אני מבקש מאת ההנהלה הנכבדה לתת פקודה על הקופאי שיתחשב איתי יותר באדיבות ובאנושיות".
יצויין שבית המרפא היה שייך לבית-החולים "רוטשילד". המנהל, ד"ר יעקב זיידה, השיב לתלונה. לדבריו, החייל המשוחרר לא קיבל תחבושת גומי, אלא תחבושת אחרת, וכי לא החומר הוא העיקר, כי אם העבודה שקשורה בו, שהיא לא קטנה. המנהל משער שרופא פרטי לא היה מבצע את העבודה במחיר שהוא פחות מלירה, ואפילו אם החולה בא משכבה סוציאלית נמוכה.
ד"ר זיידה מסיים: "אין ביכולתי לראות בתלונתו של ב'.ש'. תלונה מוצדקת, אם כי אני מודה שהוא מקרה סוציאלי. אך ידוע…כי אנו נאלצים לדרוש תשלומים גבוהים באופן יחסי מכל הפונה אלינו, מחמת חוסר תקציב מספיק". עד כאן תשובתו של מנהל בית-החולים "רוטשילד" בחיפה.
"הרופא גירש את הילד: 'לך מפה'!"
"נובמבר 1940: "לכבוד הנהלת 'הדסה', כאן. (הכוונה לבית-החולים "הדסה" בחיפה). לרגלי מצבי הכספי הקשה, ומתוך שאינני חבר במוסד רפואי של איזו שהיא מפלגה בהיותי פקיד ממשלתי, נאלץ אני לפנות במקרה מחלה של אחד מבני משפחתי לקליניקה שלכם שבהדר-הכרמל.
"ביום חמישי האחרון פנתה אשתי לקליניקה שלכם לדרוש בעצתו של הרופא למחלות עור לרגלי גירוד ופצעים בגופו של בני בן ה-6. לאחר משא ומתן עם המזכיר, שסירב לקבל פחות מ-100 מיל דמי ביקור, נכנסה אשתי לחדר הרופא.
"אשתי, שנתבקשה לגלות את מקום הפצעים, נתקלה…בסירוב מצד הילד, שמאליו מובן שכתינוק בגיל שלמטה משש שנים התבייש לגלות את מערומיו בפני אדם זר, הוא הרופא.
"הרופא הנכבד, במקום לשדל את הילד בדברי פיוס כנהוג, פנה לאשתי ברוגזה ובהטפת מוסר על שאין הילד מחונך די צרכו, ואינו נותן להפשיטו, (והוא נתן לה עצה) לחנכו להבא על-ידי רצועה. 'האין די רצועות בארץ?' אלה היו דבריו של הדוקטור הנכבד. לא ארבה בדברים על חילופי הדברים בין הרופא הנכבד ואשתי שבאו כתוצאה מן האמור, אלא שאציין שלאחר שהפשיטו את הילד, והוא ניגש אל הרופא, גרשו זה האחרון מעל פניו בקריאה: 'לך מפה!', וסירב לבדקו בטענו שמצב בריאותו של הילד לא הצריך טיפול רפואי.
"עד כמה שידוע לי, הרי הרופא הנכבד מקבל חולים גם באופן פרטי. נשאלת השאלה: האם גם בקליניקה הפרטית שלו הוא מקבל את דורשיו ביחס אדיב שכזה? או שרק במוסד שהנזקקים לו הם מחוסרי יכולת לשלם שכר ביקור גבוה, הוא נוהג כך?".
האב הממורמר הודיע במכתבו שהוא חבר בקהילה העברית ומשלם מיסי קהילה, והוא דורש נמרצות מהנהלת "הדסה" ומוועד הקהילה שתומך בבית-החולים, לחקור את המקרה, ושאותו רופא יקבל לקח מהממונים עליו…כיצד לנהוג בפציינטים.
האב מסיים את תלונתו במילים הבאות: "אקווה שעניין זה יסתיים הפעם באופן פנימי, מבלי שאצטרך לפרסמו ברבים". כמו-כן הוא דורש להחזיר לו את דמי הביקור, מאחר שהבן שלו לא הפיק כל תועלת מביקור זה.
אגב, על התנהגות שכזאת שתיאר האב מוטל טאבו, ולו רק מתוך העובדה שהאב היה פקיד… במשרדי הטאבו בחיפה.
הקרדיט מגיע לארכיון העיר חיפה ולעובד הארכיון בעבר, גרשון.
עבירות הפצת סמים וטרור רק עונש מות.
אין הרתעה אחרת.
יצויין כי עירית חיפה ומדינת ישראל היו בעלים במשותף של בית החולים "בני ציון", עד שהעירייה מכרה את זכויותיה למדינה .
מאז אין לעירייה שום קשר לבית החולים, למעט היותה צינור להעברת המשכורות .
מעניין מאד👍
מר אורי מדוע גירש הרופא את הילד המסכן?
רבים מוותיקי העיר עדיין קוראים לבית החולים, רוטשילד.
אני למשל וגם כל חברות הילדות…