רגע של אור קטן
בתוך לוע האפלה.
שישה חטופים
במנהרה של פיח ועשן
מדליקים נרות
שנאבקים לרעוד,
לנשום,
להחזיק תקווה,
לחזק אהבה.
והפחד,
יושב עליהם
כמו סלע כבד
ננעל סביבם
במנעול ובריח
אי־שם
במנהרות רפיח.
והם בחיבוק אחד
כתפיים צמודות —
מראים לעולם
שגם בתוך
חושך שאינו נגמר
אפשר עדיין
לשיר חיים
אל מול הגורל.
אבל אז,
מתוך צל המנהרה
רוצחי החמאס הגיחו
ובאכזריות שאין לה שם,
קטעו את שירתם
ומנעו מתפילתם
להתגשם.
והיום,
כשאנו מדליקים נרות חנוכה,
אין לעבור על כך בשתיקה.
חייבים לזכור —
בלי טשטוש,
בלי קיצור,
בלי לתת ללב לברוח.
שישה חטופים,
מחובקים,
שרים בקול רועד וברור,
רגע לפני שמתה התקווה,
את "מעוז צור".