מוֹדֶה וְעוֹזֵב….

כְּמוֹ רַבִּים, גַּם אוּרִי שָׁרוֹן מחיפה קָרָא בְּנוֹשֵׂא מַתַּן חֲנִינָה לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, שֶׁנְּתַנְיָהוּ אָמַר כִּי יְהַרְהֵר בַּדָּבָר, אַךְ לֹא יוֹדֶה. וְעַל כָּךְ כָּתַב שָׁרוֹן כָּךְ:
א
הוּא נִכְנַס לְמִגְנָנָה
בְּעִנְיַן הַחֲנִינָה.
לַנָּשִׂיא וַדַּאי יוֹדֶה,
אַךְ יִטְעַן: "אֵינִי מוֹדֶה".
ב
כָּךְ תַּגִּיעַ לְסִיּוּם
פָּרָשָׁה נוֹשֵׂאת אִיּוּם
לְאַחְדוּת שֶׁל זֶה הָעָם
שחוסנו מַמָּשׁ הוּעַם.
ג
זֶה הִתְחִיל בְּקוֹל עֲנוֹת
בְּנוֹשֵׂא הַמַּתָּנוֹת.
הַתְּבִיעָה קָרְאָה תִּגָּר
גַּם בְּעִנְיְנֵי סִיגָר.
ד
טִעוּנִים הָיוּ חִוְּרִים.
בְּמַקְבִּיל הָיוּ סְבִירִים.
הִתְפַּתֵּל אָז הַצִּבּוּר,
כִּי רָצָה הוּא זְכוּת דִּבּוּר.
ה
אַךְ לְמִי, לְמִי אִכְפַּת
סִיּוּמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁפָּט,
שֶׁנִּמְשַׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת?
לֹא אַחַת הוּרְמוּ גַּבּוֹת:
ו
"אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְנַהֵל
בַּמְּדִינָה וּלְנַהֵל
חֲזִיתוֹת בְּמִלְחָמָה
כָּךְ בְּכָל גִּזְרָהּ חַמָּה?".
ז
שְׁאֵלָה זוֹ הֶגְיוֹנִית
וּוַדַּאי שֶׁעִנְיָנִית
כָּךְ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ.
לֹא רוֹאִים אֶת סִיּוּמוֹ
ח
שֶׁל מַצָּב אֲחוּז תְּזָזִית
כָּךְ בִּפְנִים וּבַחֲזִית.
מָה הַפֶּלֶא שחברה
מִתְנַהֶלֶת כָּל כָּךְ רַע?
ט
לְעִנְיַן הַחֲנִינָה:
אִם תּוּסַר הָעֲנָנָה –
אָז נֹאמַר תּוֹדָה לָאֵל,
וְגַם "אֵל אֵל יִשְׂרָאֵל!".