(חי פה) – הלחץ הצבאי הישראלי נותן אותותיו – 45 שנים לאחר שעלה משטר האייתולות, אשר בחר בדרך של תוקפנות בלתי-נשלטת מול ישראל, כולל התחמשות ואיומים בלתי פוסקים הקוראים להשמדת ישראל, מפרסם האתר הרישמי של ממשלת איראן מאמר המציג את איראן כקורבן המבקש את סיוע מדינות האו"ם מפני התוקפנות הישראלי. אם לא הייתי קורא – לא הייתי מאמין.
המאמר: איראן מול התקיפה – פרשנות משפטית, מדינית ותקשורתית
מאת סאסן קארימי
פרופסור אורח לפוליטיקה בינלאומית, אוניברסיטת טהראן
מנהל תוכנית "פוליטיקה בינלאומית" במרכז המעקב הגרעיני של איראן
בהתאם לסעיף 2(4) של מגילת האומות המאוחדות, כל פגיעה בשלמותה הטריטוריאלית של מדינה או שימוש בכוח כלפיה אסורים באופן מפורש. לפיכך, כל פעולה צבאית נגד ריבונות של מדינה אחרת – לרבות התקיפה האחרונה על איראן – מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. השימוש במונח "התקפה מקדימה" במקרה זה אינו אלא תירוץ משפטי ריק, שנועד להכשיר את המעשה בדיעבד.
חרף האיומים החוזרים ונשנים – גלויים ומרומזים – מצד המשטר הציוני, הרפובליקה האסלאמית של איראן שמרה לאורך החודשים האחרונים על איפוק, ולא הציגה כוונות תקיפה ממשיות כלפי השטחים הכבושים. עמדותיה התמקדו בתגובה לאיומים בלבד, והבהירו כי תגובתה תבוא רק אם יאוימו באופן ממשי אתרים ריבוניים או אזרחים איראנים.
במישור הגרעיני, קיימים תקדימים ונורמות ברורות לאיסור תקיפה של מתקנים גרעיניים. סעיף 9 לחוקת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, וכן סעיף 56 לפרוטוקול הנוסף, מדגישים את אחריות הסוכנות להבטיח הגנה על מתקנים גרעיניים מפני תקיפה, חבלה או הרס – במיוחד מתקנים המכילים חומר בקיע. עקרונות אלו קיבלו גם ביטוי בהחלטות 407 של הוועידה הכללית של הסוכנות, ובייחוד בהחלטה 487 של מועצת הביטחון של האו"ם – והם מעגנים בבירור את האיסור על תקיפת אתרים גרעיניים במסגרת המשפט הבינלאומי.
יתרה מכך, לצדה של ישראל ניצבת גם ארצות הברית. דברי הנשיא האמריקאי וגורמים נוספים, שנכתבו בטון מרומז אך ברור, מביעים לא רק ידיעה אלא גם עידוד עקיף של הפעולה. המשמעות היא שוושינגטון אינה רק עדה – אלא שותפה מלאה למהלך. מדובר בהפרה בוטה של נורמות המו"מ הבינלאומיות, ולא רק של החוק הבינלאומי.
המשטר הציוני וארצות הברית מבקשים להשלים את פעולתם באמצעות תעמולה תקשורתית, שתציג את איראן כאחראית לכישלון המשא ומתן ולערעור היציבות באזור. מול ניסיון זה, מעבר לפעולות תגמול צבאיות (שאינן נושא המאמר), יש לאיראן תפקיד מדיני: להציג את המעשה כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ולהביא לגינוי נרחב של ישראל בזירה הבינלאומית. משימה זו מחייבת גיוס דיפלומטי רחב ועסקאות מדיניות שמעבר למה שהיה על שולחן משרד החוץ עד כה. יש לרתום את כל היכולות הלאומיות ולפעול ברמות הגבוהות ביותר.
לצד זאת, יש לעצב נרטיב תקשורתי חדש, מדויק, אפקטיבי וגלובלי. המערכה התקשורתית אינה פחות חשובה מהמענה המדיני. ביצועים חלשים במישור זה עלולים לאפשר לישראל לבנות נרטיב משלה ולזכות בלגיטימציה בינלאומית. עלינו להיות ברורים, עקביים ומשכנעים.
חשוב גם להבין: מצבה של איראן שונה היום משהיה בעבר. כדי ליצור לכידות לאומית אפקטיבית, יש לרתום את כלל הכוחות הפוליטיים והחברתיים. אין מדובר בהגבלות פנימיות, אלא דווקא ביצירת פתיחות, שתגביר את תחושת הסולידריות והתמיכה מבית ומחוץ.
לבסוף, בשדות המומחיות של המשפט והפוליטיקה הבינלאומית, יש למצות את כל הכישרונות והיכולות הפועלים בזירה האיראנית – ללא שיקולים פוליטיים או מפלגתיים. עידן התחרות הפוליטית הפנימית הסתיים. כעת, נדרשת הקרבה אישית למען טובת המדינה. רק כך תוכל איראן להתמודד עם המצב הקריטי שבו היא מצויה כעת.